אני ממש לא רוצה להיכנס כאן לוויכוחים פילוסופיים או תאולוגיים. זה בכלל לא המקום. ובכלל, להגיד את האמת, אחרי שחפרתי רבות בנושא בשנותיי הצעירות כסטודנט לפילוסופיה בצרפת -הגעתי למסקנה שזה לא כזה מועיל. אבל לפָּסוּק אחד מפרשתנו יש השלכות די תהומיות: "הַצּוּר, תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט - אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא." (דברים לב ד)
הקב"ה, בורא עולם, מחולל המציאות, מתואר בפסוק הזה כ'צּוּר' (שאפשר לסמוך עליו), שפעולתו שלמה ותמימה ונוהג בדרך המשפט. הוא גם נאמן, צדיק, ישר - ולא פועל עָוֶל. במילים פשוטות: ה' הוא צודק וכל מה שהוא עושה - נכון.
זה נשמע טוב ומבטיח. אבל מה זה אומר? איך אני אמור להגיב לפסוק ולידיעה הזו?
זה הרי לא תמיד קל, להאמין שהקב"ה צַדִּיק וְיָשָׁר. לפעמים, קשה להצדיק את הצדק שלו. למעשה, כל פעם שאנו פוגשים סֵבֶל (וה' יודע כמה סֵבֶל אפשר לפגוש בעולמו), בין אם הוא פרטי או לאומי-כללי, התגובה הראשונית, האינסטינקטיבית, היא לרוב לא ממש לפי ה'בון טון' הדתי ותָּו התקן של הרבנות הראשית. בדרך כלל, בא לנו להגיד או אפילו לצעוק: "זה לא פייר, לא מגיע לי, זה לא נכון, חבל ש..., הלוואי ו..., זה לא צודק!"
בואו נודה, גם אם הראש מאמין באמת - בחוייה, כל הווריאציות האלה משמעותן היא אחת: ה' כביכול לא צדיק והוא כביכול לא פועל נכון.
אכן, אנחנו מרבים להתנגד לפועל ה' - כלומר למה שקורה. "חבל שנגמר הקיץ" אמרתי הבוקר לחבר. התכוונתי: היה יותר טוב אם לא היה נגמר. אבל הקיץ לא שאל אותי - הוא נגמר כי הוא נגמר. תקשיבו סביבכם, כמה פעמים אנשים מביעים אכזבה ממה שמתרחש. אנו מתלוננים באופן קבוע על המציאות, על מה שיש. כמו שופטים בתכנית ריאליטי (הלא היא ה-ריאליטי, ה-מציאות) אנחנו דנים כל אירוע ונותנים לו ציון: טעון שיפור/ עובר/ על הפנים/ נשאר כיתה וכו'.
עוברים כל האירועים לפנינו 'כבני מרון', ואנחנו מחליטים, עם מבט מתנשא של יודעי-דבר: זה היה טוב. זה פחות. זה יגיע לגמר. וזה היה 'על הפנים'. בעיקר, הטעם השולט הוא זה של ההחמצה: לא לטעמי, לא צודק, לא נכון, לא מתאים, לא מוצלח... חבל.
אנו שופטים לרעה כל דבר שרק זז: השכן, החבר, הבעל, האישה, הילדים, הרב, החבר'ה, צה"ל, הממשלה, האמריקאים, האו"ם ומי לא? אנחנו דומים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לאותם נהגי המוניות שחורצים את גורלו של כל אירוע פרטי או ציבורי ("אשר בן חורין" למי שמכיר...)
אבל... מה אם אנחנו אלה שטועים? מה אם ה' צודק באמת ולא אנחנו? מה אם, בעצם - כל מה שקורה הוא בעצם אמת, יציב, נכון ובעיקר קיים. כן, ככה, בעצם קיומו, כל אירוע הוא נכון. הוא מה שצריך להיות. הוא הביטוי של רצון הא-ל. הוא פשוט מה יש.
מה יקרה בחיים שלנו אם נפסיק להאמין לפרשנויות, להתנגדויות ולמחשבות שלנו על המציאות? מה אם נפסיק לנסות להבין את הפסוק הנ"ל עם השכל ונתחיל... לחוות אותו?
כשנחדול להתנגד למציאות ונתחיל פשוט לקבל את מה שיש - כשנפסיק להאמין בצדקת דרכינו ונפתח פתח לאמונה אמיתית ב"אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר", נאפשר לעצמנו לפתוח פתח למימד גבוה יותר של המציאות, נחווה את החיים כביכול "עין בעין" עם ה': נראה את מה שהוא רואה.
אז נבין לעומק שכל מה שקורה הוא טוב, פשוט כי הוא קורה. כל מה שמתרחש פשוט צריך להיות.
ולא, אל דאגה, אני ממש לא קורא להפסיק להתפלל או לפעול כדי לשנות את העולם. אני רק מציע שנקבל את המציאות של העבר ושל ההווה AS IS. העתיד כן תלוי בנו ובאחריות שניקח עליו, לפחות במעגל שאנחנו יכולים להשפיע עליו באמת: ד' אמות של התודעה והמעשים שלנו. כי הרי השאר, בין אם אלה החלטות הבורא בכבודו ובעצמו או המחשבות והמעשים של אנשים אחרים, ממילא לא בתחום אחריותי ושיפוטי.
בעצם, זוהי מהותו של ראש השנה: להמליך את הקב"ה על כל היש, על כל מה שמתרחש. לקבל עלינו את מלכות ה', זה לאהוב את המציאות, כמות שהיא. כי היא ביטוי של רצון הבורא. כי ה' מֶלֶך, וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.
שנזכה כולנו לשנה בה נאהב את מה שנמצא ונממש יותר מהפוטנציאל שלנו ושל החיים. באהבה.
הכותב הינו מאמן אישי וזוגי ליצירת שינוי משמעותי, מטפל בדמיון נובע, מרצה ומנחה סדנאות.