צום גדליה - אז והיום

צום גדליה אמור להיות יום מיוחד. קשה לחשוב על יום ציון רלוונטי יותר ומשמעותי יותר לימינו. אחת הנקודות המרכזות באשר לצומות שאנחנו ממשיכים לקיים היא הרלוונטיות שלהם לימינו- אנחנו לא מקיימים ימי צום שהם לא רלוונטיים ובאופן הזה נעלמו מלוח השנה היהודי הרבה מאוד ימי ציון שהונהגו בזמנים שונים בקהילות שונות.

אלא שבאופן לא ברור נותר צום גדליה לא לנו ובודאי שלא לציבור הרחב. הסיפור של הצום שמופיע בקצרה בספר מלכים ב' (פרק כה, פס' כב-כה) ובאריכות יתירה שוב בספר ירמיה (פרקים מ-מא). גדליה היה נצר למשפחה חשובה בממלכת יהודה של ימי בית ראשון. אחרי שהבבלים החריבו את ירושלים והגלו רבים מבניה מזרחה אל מסופוטמיה (עיראק של היום), הם מינו את גדליה לנציב האחראי על הנשארים בארץ.

כך הפך גדליה ל"שליט מטעם" של הכובש השנוא ומלכותו נשענה על כידוני הצבא הכשדי. קשה להעלות שליט שנוא יותר מזה- נציג מובהק של כוחות הכיבוש, שנמנה מלכתחילה עם האופוזיציה להנהגת המדינה ועלה לפתע לגדולה בסיוע האסון הגדול של ממלכת יהודה.

ואכן גדליה קנה לעצמו אויבים, אחד מהם היה ישמעאל בן נתניה, ששאף לאחד את עמי האזור במרד נגד בבל. יוחנן בן קרח הזהיר את גדליה מישמעאל, אבל גדליה ראה בעבודתו חשיבות רבה לנשארים בארץ ולא האמין כי אלו יפגעו בו. תמימותו הייתה לשווא ותקופת שלטונו הקצרה הסתיימה ברצח שהוזמן במידה רבה על-ידי בעליס מלך עמון בתשרי שלאחר החורבן. רציחתו של גדליה פגעה אנושות בישוב היהודי בארץ שכן שארית הפליטה נמלטה מצרימה מפחד הבבלים.

קנה לעצמו אויבים (צילום: Van Damme M.-cc-by)

אחד השיעורים הראשונים שלומדים בפקולטה להיסטוריה הוא אזהרה חמורה מאנלוגיות (השוואות) היסטוריות, אבל אנחנו לא עוסקים פה בהיסטוריה אלא בסיפור המכונן של עמנו והדמיון הוא בכלל לא מקרי: אותו סיפור חוזר על עצמו לאורך ההיסטוריה.

בכל עם ואולי בעם ישראל במיוחד מחלוקת היא לא דבר נדיר, במידה מסוימת היא אפילו מבורכת. היצירה התרבותית היהודית לאורך השנים נשענת למעשה על מחלוקת, על התפלמסות של דין ודברים.

המחלוקת לא פעם היא גם אמיתית: הנה בימי גדליה (ולמעשה עוד קודם לכן בימים שלפני החורבן) הייתה מחלוקת אמיתי וחשובה על האוריינטציה הפוליטית של ממלכת יהודה, על ההתנהגות הטקטית שנדרשת לעת הזאת, אך לא פחות מכך על מידת הרשות לסמוך על הנס. אם הדברים נכונים לגבי ימי בית ראשון הרי שהם נכונים על אחת כמה וכמה בימי בית שני. אנחנו שקוראים את הדין ודברים המעוות של יוספוס פלביוס יכולים לחשוב שמדובר במחלוקת סתמית אבל למעשה הייתה כאן מחלוקת מהותית על היחס בין ישראל לגויים, על הרשות (והיכולת) שלנו לקרב את הגאולה ועוד ועוד.

ומה שנכון לאז נכון גם להיום- המציאות של רצח גדליה היא אחת לאחת המציאות של ימינו. אלא מאי? צום גדליה "חטף" מכל הכיוונים: הציבור החילוני לא מאוד מכיר את המסורת הזו מזה והציבור הדתי מטעמים פוליטיים פסולים נזהר מלעשות בה שימוש מזה. הימים שלאחר רצח רבין היו ימים קשים לציונות הדתית אבל היא עברה מעמדת מגננה לעמדת מתקפה מהר מדי ופספסה בדרך את הלקח ההיסטורי.

הגמרא בראש השנה (יח:) עומדת על הנוראות של הרצח:

"צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ומי הרגו ישמעאל בן נתניה הרגו ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית א-להינו"

האם אנחנו אמיצים מספיק כדי לומר את אותו הדבר על רצח רבין? האם הציונות הדתית לא מסתגרת לחינם בתיאוריות קונספירציה ובהאשמת הצד שכנגד?

לא נותר לי אלא לסיים בדבריו של הרב עמיטל בהספד שנשא לרבין ב-8/11/1995:

"יש לעצור את תופעת הדה-לגיטימציה של דעות שונות בציונות הדתית. ישנם ויכוחים עמוקים בתוך מחננו - על סולם הערכים ביחס שבים עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל; על מצוות כיבוש הארץ בזמן הזה, ועוד. אולם יש לחנך לכבוד הדדי בין הדעות השונות, ולהצגת התמונה הכללית לפני כל הציבור בכלל, ובני הנוער בפרט"