יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר בַּיוֹם הַהוּא.
אנו מתקרבים לחג הפסח, חג שכולו הוד וקדושה. בבסיס החג עומדות שתי מצוות דאורייתא מרכזיות מצוות ראשונה היא 'והגדת לבנך' - סיפור יציאת מצרים, הדיבור והסיפור של כל אחד מאיתנו מעורר את סגולת הזמן. מצווה שניה היא אכילת מצה, מצוות אלו הן המרכז, תמיד עוסקים בהן, והן תופסות את מוקד החג, ובצדק.
אולם לפני שכולנו נעסוק במצוות אלו, קיימת מצווה מרכזית חשובה, שלא תמיד מתבוננים עליה בצורה הנכונה ובדר"כ לא נותנים לה את המקום המתאים לה, מצווה זו זמנה עוד קודם חג הפסח, והיא מצוות ביטול וביעור חמץ, המכונה בפי כל נקיונות לפסח. יש המהדרים לקיימה עוד מראש חודש ורבים אף לפני כן, איש איש ומעלתו. לרוב, הרבנים מדברים על חובת הניקיון, ואיסור ההשתעבדות לנקיונות האינסופיים. כולנו מכירים את הביטויים 'האישה היא לא קורבן פסח' וכד', אבל בואו ננסה להעמיק במהות המצווה, מה אנחנו לוקחים ממנה, לחיים היום יומיים שלנו למהלך השנה, מלבד בית נקי.
חז"ל מלמדים אתנו לגבי מצווה זו שמדין תורה ביטול חמץ בלב מספיקה על מנת לקיים את "תשביתו שאור מבתיכם", ובאו חכמינו והוסיפו את מצוות הביעור הפיזי של החמץ מהבית. לא מספיק לבטל בלב אלא צריך לבער במעשים (פסחים ב, א). ננסה להבין את כפילות הציוויים הללו.
הרמב"ם במורה הנבוכים (עמ' תיד-תטו) שואל שאלה פשוטה ולכאורה נראית לא קשורה- הוא תמה מדוע אין ציווי בתורה לעבוד ולתקן את המידות. שהרי דברים פעוטים הרבה יותר מוזכרים בתורה, אולם חובה בסיסית ונצרכת כ"כ אינה מוזכרת כלל? שאלה זו נשאלה על ידי ראשונים רבים, ונאמרו עליה תשובות רבות.
נדמה שהתשובה צריכה להתמקד בשני רבדים בעבודת תיקון המידות, ונבאר. תיקון המידות הינו חובה מוסרית ומעשה שכלי, הגיוני ומובן, ועל היגיון פשוט אין ציווי, ואף אין צורך בציווי, זה הגיוני וברור, זה דבר מתבקש. כדרך שאומרים חז"ל בהרבה מקומות "סברא היא למה לי קרא" כשישנה סברא חזקה, אין צורך בפסוק או ראיות אחרות, הרעיון מספיק חזק לכשעצמו. כך גם פה, הציווי מהפסוק רק יכול לגמד את עצם החיוב לתקן את המידות. החיוב הראשוני נובע מסברא, מהיגיון פנימי חד וישר. ומבחינה מסוימת ברגע שאדם מודע לכך, הרבה מהמידות השליליות ניתנות לתיקון, כי מרביתן שורשן בשכל. אמנם, לפעמים זה לא מספיק, כולנו עשויים מחומר וגוף, לכולנו יש יצרים ותאוות, וקורה שהשכל לא תמיד שולט ואז ישנם מעידות ונפילות. כאן באו חז"ל והדריכו אותנו איך מתקנים את המידות בפועל, איך לשפץ את האדם שבנו להיות יותר שלם, במידות ובמעשים. אם כן, שני רבדים קיימים בעבודת המידות, הרובד הדאורייתאי - השכלי וההגיוני, והרובד שחכמים הוסיפו - הפן המעשי ארצי.
כאן מגיע מרן הראי"ה קוק (בפנקסי כת"י) ומקשר בין שני העניינים להיות אחד. ידוע שיצר הרע זהו סמל לחמץ, ועיקר הביעור צריך להיות פנימי, ביעור וניקוי חדרי הלב מהיצרים וכד' (ברכות יז, א). אומר לנו הרב, "מדאורייתא בביטול בעלמא סגי", הרובד הראשון היא שהתורה מצווה לבטל חמץ בלב, וזה מספיק לחלוטין. וכמו שביטול חמץ בלב מספיק על מנת לקיים את מצוות תשביתו ובל יראה, כך הפעולה השכלית הפשוטה מספיקה לכוון אותנו לתיקון מידות הנפש וביעור יצר הרע מקרבנו.
אך לפעמים ישנן נפילות וקשיים, וכאן מגיע הרובד השני, פעמים השכל לא שולט לגמרי על הגוף, באו חז"ל בחכמתם ושמו לנו תמרור אזהרה, תיזהר שלא תיפול, תבנה לעצמך גדר, תבער את החמץ בצורה מוחשית ופיזית מהבית שלא תחשוב על אופציה ליפול, שלא יראה כלל בטווח ראיה שלך, הביעור המעשי של חמץ (וכלשון חז"ל, 'שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילוויה', פסחים ו, ב). כמו ביעור החמץ כמוהו הביעור המעשי של המידות הרעות, הביעור הזה מטרתו לבנות גדר חיצוני לקשיים האנושיים שלנו. דבר שאינו מוכרח על פניו, שהרי מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ואילו היינו יכולים לבטל אותם שכלית וזה היה מספיק יתכן וכך היינו מעדיפים. אלא שחכמים הכירו את לב האדם, ובנו לנו רובד נוסף, רובד שני שנועד לשמור עלינו מכל נפילה שתהיה, וזהו העבודה שלנו, עבודת המידות היומיומית, לבנות גדר, ליצור בנו אדם יותר טוב ויותר נקי ושלם.
יכול מראש חודש- עוד לפני החג אנו מבערים חמץ, את החמץ הגשמי ואף את החמץ הרוחני שבנפש, על מנת להגיע לחג נקיים ושלמים, לא רק נקיות הבית אלא גם נקיות הלב, שני סוגי ה"חמצים" צריכים ביטול בלב וגם ביעור פיזי, תפקידנו לבטלם ולבערם מן העולם בערב פסח ומכאן ליתר השנה כולה.