חדשות כיפה

מצת החיפזון והצפיה לעתיד

על משמעות המצה, החיפזון, ואיך זה קשור לעתידנו כעם. הרב אל"מ (במיל´) אליעזר שנוולד במאמר לכבוד חג הפסח

פלאש 90

צילום: פלאש 90

המצה המוצבת במרכזו של שולחן ליל הסדר אינה נוכחת שם רק כי אנו עתידים לאכול ממנה, אלא כסוג של 'מוצג' רב משמעות שמקפל בתוכו את המשמעויות של החג, שבהם נעסוק במהלך ליל הסדר. המשמעויות שנפיק מנוכחותה של המצה בליל הסדר בהווה, ממה שהיא מבטאת מן העבר, אמורים לשמש אותנו להתנהלותנו בעתיד. שכן גאולת 'הראשית' - ממצרים היא המודל שממנו ניתן ללמוד את משנת גאולת 'האחרית' לדורות: "הן גאלתי אתכם אחרית כראשית" (קדושת מוסף).

עפ"י הנצי"ב חל שינוי במוקד של ליל הסדר מאז חורבן הבית. בזמן שבית המקדש היה קיים המוקד היה קרבן הפסח ולאחר החורבן המוקד הוא המצה. (העמק דבר שמות יב יט ודברים טז ג) הפקת המשמעות מנוכחותה של המצה רמוז בשמה "לחם עוני" - שעונים עליו דברים הרבה(הלל והגדה - רש"י)" (פסחים קטו ב). על כן אנו פותחים את ליל הסדר בהגבהת המצות ובאמירת "הא לחמא עניא וכו'" (שו"ע או"ח סימן תעג)

עפ"י הנצי"ב מתוך מכלול המשמעויות של המצה יש להדגיש דווקא את המשמעות של החיפזון - 'שלא הספיק בצקם להחמיץ' (שם).

הדימוי הראשוני של מושג ה'חיפזון' הוא של פעולה חפוזה שבאה מתוך 'התקלה' והפתעה, שלא אפשרה לבצק להחמיץ. אולם עיון בפסוקים מלמד שהציווי להכנות לליל היציאה החפוזה כבר היה שבועיים לפני כן, בר"ח ניסן!? ובכלל זה המצה והכנה מדוייקת של ההתנהלות הדרוכה והחפוזה בליל היציאה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו וגו'. וככה תאכלו אתו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לד'" (שמות יב ח-יא). "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש וגו' - כל עניני אכילה דרך חפזון ומהירות הוא כאדם הנחפז ללכת" (רשב"ם שמות יב ח).

כמו כן, יש לשאול על איסור החמץ, האם הוא בגלל השינוי שנגרם בגופה בעקבות ההתססה של הבצק, או בגלל , ה'חיפזון' של היציאה ממצרים? "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם" (שמות יב יז). "לא תאכל עליו חמץ. שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני. כי בחפזון יצאת מארץ מצרים".(דברים טז ג).

המשמעות של 'החיפזון' הוא פעולה מהירה שנדרשת לשם ניצול הזדמנות בעת שנפתח בפנינו 'חלון זמנים' קצר מועד, לבל 'נחמיץ את ההזדמנות'. 'המצות' הן לחם הגאולה, לחמם של הנגאלים ממצרים הנדרשים להתנהל בזמן אמת, בחופזה ולא להתמהמה, שמא יתחרט פרעה ויחמיצו את השעה. "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צידה לא עשו להם" (שמות יב לט). ועדיין, למרות התכנון המוקדם וההכנות היה בו ממד מסויים של הפתעה: "וגם צדה לא עשו להם - אעפ"י שאמר להם משה שעתה יצאו, לא היו סבורים שיגרשו אותם בבהלה, אבל סבורים שיתנו להם שהות לאפות עיסתם ולתקן צידתם" (רבי יוסף בכור שור שמות יב לט).

המצה היא 'בנין אב' לתופעת ההחמצה ולאי ניצול חלון ההזדמנויות גם בשאר מצוות התורה: "'ושמרתם את המַצוֹת' (שמות יב יז) - ר' יאשיה אומר אל תקרא כן אלא ושמרתם את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה! אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד" (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא ט). מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ט

הלימוד מההחמצה של המצה לשאר המצוות אומרת דרשני. שכן שונה היא המצה משאר המצוות! במצה אם משתהים היא משנה את הגדרתה לחמץ, לעומת מצווה שאם משתהים בקיומה הגדרתה וחיובה לא משתנה?

כמו כן יש לדייק בלשון המכילתא "אם באה מצווה לידך" - המצוה אינה באה לידו של האדם אלא הוא צריך לבוא ולעשותה?!

כמו כן מצינו בגמרא שלמדו מספר עקרונות הלכתיים מ'אין מחמיצין את המצווה', כגון: "אין מעבירין על המצוות" בשפיכת הדם אל יסוד המזבח, ובמי שנגע לראשונה בתפילין של ראש לפני של יד (יומא ל"ג ע"ב-לד ע"א), ו"זריזין מקדימין למצוות", בהקדמת ברית מילה בבוקר, ותפילת ערבית מיד בצאת הכוכבים. ועוד. וגם כאן יש מקום לשאול באותו אופן מה הקשר בינהם?

התשובה המתבקשת היא שחכמים ראו את דין ההחמצה במצה, על פי המקור המהותי שלה ביציאת מצרים. מדובר לא רק כשינוי בהגדרה העצמית ממצה לחמץ, אלא כבנין אב למשהו שניזדמן ב'חלון זמנים' קצר מועד, שלאחר מכן הוא כבר לא יתאפשר. השתהות או אי עמידה במסגרת הזמן היא תחמיץ את ההזדמנות.

בדומה לכך הגדירו חכמים את המצוות, כהזדמנות שהקב"ה מזמן לידו של אדם "אם באה מצוה לידך", ע"כ יש להתייחס אליה כאילו נפתח לה חלון הזדמנויות קצר מועד, שעלולים להחמיץ אותו ולכן צריך לקיימה באופן מיידי ללא שיהוי. "זריזין מקדימין למצוות" (תורת כהנים תזריע פ"א). כך גם בזריקת הדם ובהקרבת העומר כאשר מזדמן לו בקרוב לא ימשיך לרחוק. וכן כאשר הזדמנה לו מצוה תחילה, "אין מעבירין על המצוות" והוא חייב לקיימה למרות שיש כאן עוד מצווה נוספת. זוהי הזדמנות שאין להחמיצה אפילו לא ע"י קיום מצוה אחרת.

בדרך זו ניתן לבאר גם את דברי המשנה: "הוי רץ למצוה קלה (כבחמורה), ובורח מן העברה. שמצוה גוררת מצוה, ועברה גוררת עברה. ששכר מצוה, מצוה. ושכר עברה, עברה" (אבות ד ב). "שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו'" (ברטנורא שם). "וכ"כ תהיה אחד מעונשים היותר חמורים לחוטא, שיתנו לו מקום לטעות ולחטוא יותר, שכשיטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, 'דהבא לטהר מסייעין לו והבא לטמא פותחין לו' (יומא לח א)" (תפארת ישראל שם).

ומכאן ללמוד לדורות הבאים: שבעת שנפתח 'חלון הזדמנויות' קצר מועד, לגאולה, יפעלו בזריזות וינצלו את ההזדמנות ולא יחמיצו אותה. (שלא בסתירה לנדרש במכילתא ב פרשה ז, ואכמ"ל)

כאשר נפתח 'חלון הזדמנויות' בהפתעה חזקה יש סבירות גבוהה שההזדמנות תוחמץ. כפי שמתואר בשיר השירים: "אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק, 'פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותי רסיסי לילה'. פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם. דודי שלח ידו מן החור ומעי המו עליו. קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר על כפות המנעול. פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר נפשי יצאה בדברו בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני וגו'" (שיר השירים ה). החמצה מעין זו חוינו בימי 'שיבת ציון' בבית שני: "אמר החבר: אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלוה לבית השני: 'רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ד'', כי הענין האלוהי עמד לחול עליהם כבראשונה אלו נענו כלם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם, ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו: 'אני ישנה ולבי ער' כינה הגלות בשם 'שינה' ואת התמדת הנבואה בקרבם בשם 'לב ער', ובאמרו: 'קול דודי דופק' כיוון לקריאה אשר יקראם האלוה לשוב לארץ! המילים 'שראשי נמלא טל' הן כנוי לשכינה היוצאת מצל קורת המקדש. 'פשטתי את כתנתי' מורה על התעצלם להשמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל! 'דודי שלח ידו מן החור' רמז לעזרא הפוצר בהם ולנחמיה ולנביאים האחרונים. סוף דבר רק חלק מן העם נענה ולא בלב שלם ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במדה מצומצמת כפי מעוט התעוררותם, כי הענין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. אף אנו אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלהי אבותינו בלבב שלם כי אז היה הוא ית' מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים. עכשיו שאין הדבר כן אין הדברים שאנו אומרים בתפלותינו 'השתחוו להר קדשו' ו'השתחוו להדם רגליו' ו'המחזיר שכינתו לציון' וכדומה, כי אם כדבור התוכי וכצפצוף הזרזיר. כי בלא כונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם כאשר העירות בצדק שר הכוזרים. (כוזרי, מאמר שני אות כג)

התכנית האלקית של הגאולה כבר הותוותה מראש ונחשפה בפני אברהם אבינו בברית בין הבתרים, ואח"כ בפני משה במעמד הסנה. על כן לא היה בכדי להפתיע. מה ניתן לעשות כאשר אין לנו נבואה והדרכה אלקית ישירה?

כדי לצמצם, עד כמה שניתן, את אפקט ההפתעה מפני הזדמנויות שיקרו בפנינו בעתיד. כדי שניתן יהיה לפעול בצורה נכונה בזמן אמת, ולנצל 'חלון הזדמנויות' קצר מועד, יש לפתח את 'ראיית הנולד', וזיהוי ההזדמנות מבעוד מועד, ולהתכונן אליה מראש, בצורה מעשית. כדי שלא נמצא את עצמנו מופתעים ונבוכים, ולא נמצא את עצמנו מתמהמהים ומחמיצים את ההזדמנות ואת השעה. : "אמר להם (רבן יוחנן בן זכאי) צאו וראו איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם כדי שיכנס בה לעוה"ב. וכו', רבי שמעון אומר הרואה את הנולד (נ"א 'כגון מרדכי יהודי שראה את הנולד')" (אבות דר"נ יד ה, והשווה לאבות ב ט). "טוב 'אחרית דבר' כשיתבונן אדם מראשיתו מה יהיה אחריתו, אז הוא 'טוב האחרית' כענין שאמרו: 'הרואה את הנולד' (השורשים לרד"ק - ערך 'ראש').

אין מדובר על צפיית פני העתיד בדרך של נבואה אלא באמצעות החכמה האנושית: "עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב, אמר להן: אידין מתקרי חכים? אמרו ליה איזהו חכם הרואה את הנולד". (תמיד לא ב). "המבין מלבו מה שעתיד להיות קורות שעתידים לבא ונזהר מהן" (רש"י שם). התגלמות החכמה האנושית היא יצירת כלים שכליים כדי לצפות פני עתיד. ראיית הנולד היא כלי נחוץ להתנהלות האנושית, לדעת למה להתכונן: "אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום". ו'הרואה את הנולד' ומרחוק 'יריח' מה שאפשר להיות, הוא נשמר מהרבה פגעים, ולא יעשה כי אם מה שגלוי אליו שאי אפשר לו לבוא לידי תקלה, שמתוך כך יהא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסידה". (מגן אבות לרשב"ץ אבות שם).

אולם מי שמסרב לצפות את הנולד ומתנהל רק על פי ההוה מביא על עצמו ועל זולתו נזקים רבים, ובכלל זה עלול הוא להחמיץ את הצפון בעתיד, כיוון שלא יתכונן אליו: "וצווי זה אינו סותר מה שכתוב בספר בן סירא ונזכר בפרק חלק ובפרק הבא על יבמתו, והוא אמרו: "אל תצר על צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום". וכן מה שאמרו באחרון מסוטה: "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל מחר הרי זה מקטני אמנה". כי יש לו לאדם לחשוב על העתיד ויקח תחבולה להציל לו מרעתו, ומה שאינו בידו יבטח באל ואל ידאג עליו. ובמסכת תמיד אמרו כי אלכסנדרוס מוקדון שאל זקני הנגב: "אי דין חכם? ואמרו לו: הרואה את הנולד" וכו'. "והחכם הוא הרואה את הנולד ולא יגזור על הדבר כפי מה שיראה ממנו בתחילה, כי אם כפי הנמשך ממנו באחרונה, כי כבר ישתה אדם המשקה המר לתקות התועלת שימשך ממנו בבריאותו וימאס הדבר המתוק שיזיקהו, ועל זה אמר דוד (תהלים לב, ט): "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין", ואמר שלמה בנו (משלי יד, יב): "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות", ולכן היה הגנות: "ונגד פניהם נבונים" (ישעיהו ה כא), רצונו לומר שלא יבינו אלא מה שהוא נגד פניהם בהווה לא מה שיהיה לעתיד, ובזה נמשלו לבהמות וזה היה בהפך ענין הנביאים שהיו רואים העתידות ומה שיהיה באחרית הימים" (אברבנאל ישעיהו ה כא).

בליל הסדר - כשנעסוק בסיפור יציאת מצרים, נבקש ללמוד ולקבל עלינו את העקרונות הנלמדים גאולת הראשית, כדי שנוכל להתכונן בצפית פני העתיד לגאולת האחרית, לבל נחמיץ את השעה.

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר "מאיר הראל" במודיעין ואופקים

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר