חדשות כיפה

ליל הסדר: פסח מצה ומרור

רק בליל הסדר ישנה מצוות אכילה - אכילת מצות. כשבית המקדש היה קיים התלוותה לחיוב אכילת המצה גם אכילתם של קרבן פסח ומרור. מה הענין?

צילום:

מצוות אכילה היא עניין נדיר ביותר בתורה. הכהנים מצווים לאכול מן הקודשים, האוכל בסוכה מקיים בכך מצווה, אך עיקר המצווה היא עצם הישיבה בסוכה, גם אם זו נעשית על ידי אכילה. אכילת מעשר שני בירושלים בטהרה היא אכילה כדין אך אינה מצווה שחייבים לחזר אחריה, אם אין לאדם פירות מעשר שני הוא פטור מן המצווה. בשבת יש מצווה לענג את השבת במאכל אבל זו אינה חובה מן התורה, וכיוצא באלה דוגמאות רבות.

רק בליל הסדר ישנה מצוות אכילה - אכילת מצות. כשבית המקדש היה קיים התלוותה לחיוב אכילת המצה גם אכילתם של קרבן פסח ומרור. כיום אין לנו קרבן פסח, ואין קרבנות בכלל. אכילת מרור נחשבה תוספת לקורבן כבר בזמן הבית (גם אם לדעות מסוימות נחשבה מצווה לעצמה), לכן כיום אכילת מרור היא מצוה מדרבנן, אך אכילת המצה היא מצווה מן התורה גם כיום. על פניו, מדובר במצווה ייחודית מאוד, הנעשית על ידי פעולה בסיסית וחסרת מאמץ. לא חייבים להיתפס לכוונות עליונות ולתיקונים קבליים. האכילה עצמה, האכילה הפשוטה - היא המצווה המרכזית.

בחסידות מבואר שמזונותיו של האדם מגיעים אליו מצד הדין. מזונות מזוהים עם צד הדין מפני שההנחה היא שיש לכל אדם קיצבה של מזונות שהוא מקבל מידי ה': "מזונותיו של אדם קצובים לו". הפרנסה מדודה ומדויקת ואינה מגיעה בשפע ועל כן אינה מזוהה עם מידת החסד. כשמתבוננים בנקודה הזו אפשר לגלות שיש בעולם כאלו שניזונים בחסד. תינוק יונק אינו חסר לעולם, ילד הסמוך על שולחן הוריו אינו יודע על הקצבה הקצובה. האכילה בליל הסדר היא כעין אכילת ילד בבית הוריו. אכילה ללא גבול - כל רעב, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה - שותה ואוכל בליל הסדר מעל למידה הראויה. אכילת חסד זו נטולת חרדות קיומיות ומרוממת את האדם. התיאור החסידי הזה יכול להתיישב עם ההבנה שאכילות הפסח הן האכילה כפשוטה, מענה וסיפוק לצורך אנושי בסיסי, ואף הילדותי שבנו.

דא עקא, רבן גמליאל מוסיף במשנה חובה נוספת על האכילה עצמה וקובע:

כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו.
ואלו הם: פסח מצה ומרור.
פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים
מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים
מרור על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים
(משנה פסחים, י, ה).

דרישתו של רבן גמליאל מרתקת ומצריכה עיון. מדוע נידרש לומר "פסח מצה ומרור" ולבאר את משמעות כל אחד מן הרכיבים ומהות אכילתו? יתכן לומר שרבן גמליאל ביקש להמציא חלופה לאכילה השלימה שהיתה נהוגה בזמן הבית, ולקבוע שיש אפשרות להמשיך ולקיים את המצווה לאחר החורבן למרות העדרו של ה"פסח" על שולחננו. ובכך, להעניק מעמד מרכזי למצה ולמרור הנוכחים. כך כנראה סבר השל"ה כשתהה על בסיס קביעת רבן גמליאל זו, מדוע אם כן איננו ממציאים חלופות דומות של "אמירה וסיפור" גם למצוות אחרות שנעלמו מחיינו עם החורבן.

ולמה לא יהיה כן בשאר מצוות,
לספר פרשיות תרומות ומעשרות שמיטות ויובלות ערכין ושדה אחוזה ובתי ערי חומה
וכאלו הרבה, ונימא (=ונאמר) דספורן במקום קיומן.
(של"ה מסכת פסחים, מצה עשירה, דרוש ראשון).
ההלכה הזו מבקשת כנראה לומר שהאכילה בליל הסדר איננה אכילה כשלעצמה. מה מבקש רבן גמליאל מאיתנו ומהו המטען הנוסף שהוא מצייד אותנו בו?

נעיין בתיאור בן זמננו המתעמק בתהליך הכנת האוכל:

גדולתו של טבח אינה בראוותנות של המנות שלו
אלא ביכולת להפריד בין טעים ולנתח את המנות שהוא אוכל.
המיומנות הזו באה לידי ביטוי בפועל במינוני נוזלים בתיול ובהכנת הרטבים.
החלק הזה בבישול לא שונה במהותו מעבודתו של כמאי במעבדה.
מדידת מינונים וריכוזים שונים של תבלינים בציר, התפלפלות על כמות הכמון לעומת הכוסברה הטחונה במרק.
איזון בין שני תבלינים בעלי ארומה חריפה כמו קינמון ובהרט באמצעות צרור פטרוזיליה רעננה.
עולם שלם ומורכב נפתח בפני,
עולם שבו היופי הוא לא רק במראה החיצוני
אלא דווקא עמוק בפנים, במכמני הטעם.
(און דגן, "דרך האוכל", קאנון 3, עמ' 17).

התיאור הזה מתחקה אחר ההבדל העמוק בין מי שאוכל, לבין מי שמבין באוכל. יש אנשים אוכלים, אנשים שה'כאן' וה'עכשיו' מעסיקים אותם, שטרדות הפרנסה והצרכים הפיזיים מביאים אותם לחפש לעצמם סיפוק יעיל ומהיר. אנשים אלו חסרים את היכולת להקדיש לאוכל תשומת לב.

לחיות חיי אכילה, לטרוף מהר, ולוותר על העונג שבלהכיר את הדברים לעומקם, על רכיביהם ולהתפעל מיופיים הסמוי של הטבע והחיים, משמע לחיות חיים תפלים (שם).

רבן גמליאל דורש מאיתנו להימנע מליפול לבור הזה, להמנע מאכילה "כפשוטה", אכילה שאין בה הבנה, אכילה שאין בה משמעות מעבר לסיפוק יצר הרעב. הוא תורם לנו את ריחות התבלינים, מבאר את המינונים וההרכבים, רבן גמליאל פותח בפנינו את המטבח הרעיוני המכיל את משמעויות האכילה. הוא תורם לנו את חומר הרקע לקונצרט המאכלים של הערב. כדי שנוכל לדייק בנפשנו אכילה של הודיה והלל.

הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר