המשתה נערך בטוב טעם. היינות, המאכלים, ההגשה, הפרחים - הכל משופרא דשופרא. האוירה היתה על הכיפאק, הרבה בזכות המשתה המקדים, זה שנעשה אתמול. האוירה היא אינטימית - המלך והמלכה, וגם איש המפתח בממלכה. נכון, הוא הגיע באיחור אבל זאת בגלל ביצוע משימת איכות מלכותית. חלק מסריסי המלך היו נכונים להשבע שריח לא נעים נדף ממנו, אולם חבריהם היסו אותם ואחד אף אמר - מה אתם רוצים, נראה אתכם מתעסקים עם הפרימיטיב הזה, ההומלס משער המלך העטוף בשק, שכבר בטח שנים לא ראה מקלחת. בכל אופן, נראה שהמשתה אושש את המן והוא די נהנה ממנו. והמלך - הוא היה בשמיים. סוף סוף המלכה לובשת מלכות ומתחילה לתפקד כפי שמצופה ממי שנושאת בתפקיד ייצוגי.
במבט בלתי משוחד הסיטואציה נדמית יותר ממושלמת. בהוליווד היו נותנים בידיה של אסתר פגיון, שבו היא היתה משספת את המן והורגת את אחשורוש. האמת היא שלא צריך להיות כל כך דרמטי - היא היתה יכולה בסך הכל לשים באוכל קצת רעל - סם המוות כמו זה ששמו בגתן ותרש. או אז היא היתה עושה הפיכה קטנה, תופסת את המלכות, ממנה את מרדכי - זה שהוכרז רק הבוקר בתור 'האיש אשר המלך חפץ ביקרו' - לעוצר ודרך אגב משחררת את ישראל מסכנת ההשמדה.
אך אסתר בוחרת לא לעשות זאת. היא עושה צעד אמיץ עד מאוד, אך הוא חושף אותה לסכנה אישית גדולה ומסכן את הכדור היחיד שבמחסנית הריקה. לו היה צעדה זה של אסתר נכשל, היא היתה נזכרת לדראון עולם בספרי דברי הימים אשר למכינות לבנות הדתיות לצה"ל. כיצד היא אכזבה אותנו כאשר כל הנתונים היו לטובתה?
האמת היא שאסתר מגלה 'תבוסתנות' כביכול כבר בשלבים מוקדמים יותר. עוד כאשר מרדכי תובע ממנה לפעול היא אינה נענית בקלות. לא סביר שאשה גדולה כל כך מנסה להתחמק רק בגלל הקושי לצאת מאזור הנוחות. נראה כי ביסוד הדברים מונחת גישה עקרונית מאוד של אסתר למצבה. אסתר אינה משתפת כל פעולה עם הסביבה. עוד מאז שלקחוה לאחשורוש היא אינה מבקשת דבר. היא אינה מנסה להשיג דבר ואינה חוששת מלהפסיד דבר, למעט את תומתה העצמית. היא מרגישה שאם היא תכניס אפילו את קצה אצבעה קטנה לתוך העולם הסוער שבטבורו היא חיה, היא תסחף אחרי הצבעים והטעמים, התאוות והיצרים, הן הגשמיים והן הרוחניים, ללא יכולת לבלום.
מרדכי דורש ממנה לצאת מעמדה זו, להפסיק להיות 'קרקע עולם' כדברי חז"ל. אסתר מבינה זאת, אך הדבר דורש ממנה המון עד שהיא מתבטאת "כאשר אבדתי - אבדתי!" - עכשיו אני נעשית חלק מן המשחק. הכתוב מציין שהיא לובשת מלכות - לכאורה אין כל חידוש בכך שמלכה לובשת מלכות. אך אסתר כנראה נמנעת בדרך כלל מללבוש בגדי מלכות ולכן יש כאן הדגשה מיוחדת. חז"ל אף אומרים שמלכות זו היא רוח הקודש - היא מודעת לכך שסוד כוחה הוא דבקותה באלקיה. מכח זה היא נכנסת פנימה אל אחשורוש, בזכות תומתה היא עוברת את בית הצלמים כדברי חז"ל ומצליחה לפעול על המלך. גם אז, כאמור, היא בוחרת באפשרות שהכי תואמת את האופי הנשי וכך היא זוכה להביא ישועה גדולה.
אסתר מלמדת אותנו כי גם כאשר אשה צריכה לצאת ולתרום מכוחותיה, עליה להקפיד מאד לשמור על עולמה הפנימי לבל יפגע, כמעט אף במחיר פגיעה בבטחון האומה. אל לה להפוך לאמזונה כוחנית צבועה בצבעי הסוואה המסתערת קדימה, אלא להבין כי הפעולה הנדרשת ממנה מגבוה צריכה להתאים לאופיה הנפשי, וכך היא תביא ברכה וגאולה לעולם.
אסתר לא היתה קוטלת קנים גם בתורה. חז"ל מלמדים שהיא ידעה להתווכח עם מרדכי על קביעת הצום בימי הפסח והוא קבל את דעתה. בהמשך היא אף פונה לחכמים ומבקשת: "כתבוני לדורות, קבעוני לדורות!". בין אם "מבית אביה למדה" (מגילה טו:) ובין אם מתחושה פנימית היא מבינה שהמאורעות הללו אינם תחומים לזמן ולמקום אלא יש להם חשיבות גדולה לדורות. אולם אין היא מתיימרת, למרות חכמתה וסמכותה כמלכה, לקבוע את הדברים לבדה; היא פונה לחכמים שיעשו זאת לפי הדרך המסורה בידיהם מימים ימימה. ורק כאשר הם רואים זאת לנכון, ובמידת הצורך מבססים זאת על פסוקים, דברי אסתר נקבעים בעם ישראל לדורות עולם. "ומאמר אסתר קים ונכתב בספר" (אסתר ט לב ועיין רש"י שם).
***
תהי נא לנו אסתר למורת דרך, לא רק ביחס לתוכן המאורעות ואשר נקבע בזכותם, אלא גם ביחס לדרך הפעולה, הן בשדה התורה, הן בשדה המדיניות והן בשדה הקרב.