שמעתי רבים שאומרים כי פורים הוא היום שבו רואים את ההבדל הגדול ביותר בין מי שנמצא בישיבה ובמדרשה ובין מי שאינו שם. בישיבות ובמדרשות יום הפורים מהווה שיא רוחני, יום של קבלת התורה מרצון (מסכת שבת פח ע"א), יום בו מהדהדים דברי הזוהר (תיקונים כ"א) המצוטטים בספרי החסידות: יום הכפורים - הוא כ - פורים. כלומר קדושת יום הפורים גדולה מקדושתו של יום הכיפורים.
בניגוד לאותו עיסוק ישיבתי, בעלי ובעלות הבתים, נוער, סטודנטים וילדים שותפים לתחושות אחרות סביב ימי הפורים. ימי הפורים נחווים כחסרי טעם ומלאי הבל: מסיבות תחפושות ובדיחות המרוחקים מקדושה, אלכוהול המוסיף פריצות, ותחושת הסתר פנים.
באופן אישי עברתי תהליך עם ימי הפורים, מנערה שלא פגשה בו כל עבודת ה', לתלמידת מדרשה שחגגה מעומק לב, ואז כנשואה ואם צעירה שאינה מוצאת בו את אותו הטעם.
במצבי הנוכחי, כבר שנים לא מעטות איני מפנה את עיניי לבית המדרש בפורים. אני מחפשת את הדרך שבה אני כאישה יכולה למצוא רגע בתוך היום העמוס כל כך במטלות להתכוון לעבודת ה', ואני שואלת האם בימי הפורים שלי יש משהו מהכיפורים? אני שטעמתי מטעם ה"יין ההונגרי" מחפשת בחיי דרך לאפשר ליום זה את ההתעלות. בהינתן חוסר זמן, עומס אדיר, ותחושה פנימית חזקה כי נסיעה לרקוד בלילה עם תלמידות מדרשה אינה הפתרון בשבילי.
חיפוש זה משותף לדעתי לרבים אחרים שריקודי הישיבות והמדרשות אינם המקום בעבורם. בחיפושי אשים דגש דווקא על הנשים הרווקות ובעלות המשפחה מאחר שזהו מקומי, אולם ייתכן שדבריי עשויים להיות בעלי משמעות ללא הבדל מגדר.
אחדד את המבט למספר נקודות מהותיות העולות ביחס לפורים. אתחיל מתרגום שמו: פור הוא הגורל. פורים - גורלות: יום הגורלות; פורים הוא יום שיש בו הזדמנות של היפוך הרע לטוב, של מוות לחיים, יום של התבוננות בבחירה ובהשגחה וביחס שלי לגורלי ולתחושת ההסתר במציאות. כל הנקודות האלו עומדות מאחורי מצוות היום ומנהגיו, התחפושות - עולם הסתר, מתנות לאביונים - הצלה ממוות ומבט לגורל, משתה - התמודדות עם הסוד המוסתר בתוכי, משלוח מנות - מבט לאחרים האחוזים איתי בגורלי. גם כשמרחפות לעברי תובנות אלו, אני מחפשת זמן וחלון בתוך פורים עצמו להנכיח את התודעה שמאחורי המרוץ המטורף של מצוות היום, או של הסתמיות העשויה להיות שפוכה באווירו.
מה לעשות? לשתף/להשתתף
בין הנשים שמקיפות אותי וחולפות על ידי בישוב, בעבודה ובלימודים יש שותפות לכמיהה הזו לנשום את הפנים של פורים. יש רעב, ודיבור עליו בלחישה, מפה לאוזן, או ביתר קול בשיחות מסדרון ובאינטרנט, יכול לצרף שותפות. אין צורך בהרבה. אפילו חברה אחת יכולה להפוך את יום הפורים לאחר. אם יש אחת שמוכנה למפגש, אפילו לחצי שעה, לשבת יחד פנים מול פנים עם או בלי כוס יין ודיבור מהלב, או עם קטע של לימוד ועם הרצון לשאול ולדבר מה מוסתר אצלי, מה עומד בשורש השמחה שלי, מהי הגאולה שעליה אני זועקת ושממנה אני זוכה לשמחה. לנשים רבות יש שיח עמוק וקרוב עם נשים אחרות. לכן, קבעו שיחה בפורים, או במפגש או בטלפון. רגעים של שיח קרוב ביום עצמו. איני מדברת על שיעורים והכנות לפני פורים, אלא דווקא ביום עצמו למצוא את הרגע הזה של השיתוף האישי. וכן, דווקא כאישה אני מחפשת מפגש מוגן ומשוחרר, של השיח על הכואב והחשוב והגעגוע, על הנסתר ועל הנגלה.
ומי שיכולה להתאסף בחבורה, חברה מביאה חברה, מתכנסות בבית בלילה, או ביום, לאחר הקריאה ובזמן שאחרים במסיבותיהם, להיות ביחד, לדבר ולשיר, לדבר וללמוד, לדבר ולרקוד. ללא שיפוט ועם הקשבה אחת לשנייה בכאב ובשמחה.
ואפשר גם לבד. אני, והספר. ואולי רק אני ואני ומחשבותיי ומחברת. לכתוב, אפילו מספר משפטים תחת הכותרת- פורים.
לכן לכו וצרו כינוסים, גם ללא בית מדרש, גם ללא מחייבות משפחתית. דווקא החברות. אישה אל רעותה. מפגש של ביחד, של נשימה, של לב פתוח - ואולי נלמד אחת מהשנייה כל אחת על הפורים שלה, על לבישת מלכות וכניסה לחצר הפנימית של הנפש. כל אחת במקומה עם חברה אחת או יותר. ובחסות אורו של פורים, אור מיוחד ונדיר, יבוא טעם אחר ליום.
הרבנית יעל שמעוני מנהלת את פרויקט "משיבת נפש" בו רבניות בית הלל זמינות לתת מענה תורני-רוחני בצורת שו"ת אינטרנטי לנשים