חדשות כיפה

מגילת אסתר – מאז לתשע"ז

קחו את סיפור המגילה ותחשבו על ימינו, הרב יהושע וידר מוצא מקבילות מעניינות לעימותים של ימינו. ויש גם פתרון

shutterstock

צילום: shutterstock

א. חגיגה

בממלכה חגיגה. הכלכלה פורחת ויש שפע מוֹתָרוֹת, אז למה לא לחגוג? החיים עוברים למצב של משתה אחד ארוך. העיקר ליהנות, לשכוח את העבר ואת העתיד ולחיות את הרגע. "הַשְּׁתִיָּה כַדָּת", הנהנתנות העכשווית הפכה לכמו דת חדשה הבנויה על עיקרון אחד - אין עקרונות. הכל פתוח לכולם וכולם שוים, "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ", העיקר שכולם יהיו מרוצים.

והיהודים? גם הם משתתפים. בקוֹל ענוֹת חֲלוּשה, מן הסתם, אבל קשה ולא נעים לפרוש מהציבור, ואחרי הכל - הרי חונכנו מנעורינו לְלוֹיָאלִיוּת, לדרוש את שלום העיר שבהשגחה אלקית אנו חלק מאזרחֶיהָ, "כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם" (ירמיהו כט, ז). זה שכבר מזמן לא מדובר בשלום העיר אלא בהפקרת העיר - בכך יותר קשה להבחין, בפרט כשרעש התזמורת ואדי-היין מערפלים את המחשבה. והרי כל כך קשה לוותר על הנוחות שבלהיות חלק מהמֵיינְסְטְרִים, ובפרט כשנמצא לכך צידוק בעל ניסוח דתי...

וההתדרדרות ממשיכה, כדרכה של התדרדרות, ומגיעה עד לפגיעה בקודש-הקודשים של האינטימיוּת המשפחתית. אוירת המוּחצָנוּת היחצ"נוּת והנִרְאוּת הפכה לבסיס ההֲוָוי והשִֹיחַ החברתי, והיא קוראת "להראות" הכל, כי מה שלא רואים בעיני-הבשר לא באמת קיים. הרצון, או יותר מדוייק: האובססיה, להראות לכולם "אֶת עשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ" גולש עד לתהום של חשק "לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ" (של אשתו!), כי הרי "מה שלא רואים לא קיים". ומה זה שווה שיש גם משתה נשים במקביל, הרי לא כולם רואים...

וכאשר ושתי, בהבלחה מפתיעה של שרידי אנושיוּת וכבוד נשי, מסרבת - נחשף עוד פן בתרבות שושן. דווקא במקום בו שוררות התפרקות והפקרות נוצרת תנועת-מטוטלת קיצונית לכיוונו של שומר-הסף האחרון מפני אנרכיה מוחלטת - החוק, ונוצרת תופעה של מִֹשְפָּטִיזַצְיָת-יֶתר. לא מדיחים את ושתי "סתם", הכל חייב להיות חוקי, שפיט וּבָגִיץ. מוקמת ועדה של "כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין" שתחרוץ את גורלה של הצניעות. ברור לאן הרוח נושבת, אבל הניסוח חייב להיות משפטי, "כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי", "וְיִכָּתֵב בְּדָתֵי פָרַס וּמָדַי".

ב. דרושות בנות. עדיף מבית דתי

ואז מגיע שלב חיפוש המחליפה. בַּתיאור שבמגילה זועק הפער בין הניסוח ה"עניינִי" לבין המשמעות האנושית של הדברים. גם כאן הכל כמובן מְגוּבֶּה בייעוץ משפטי: מופקדים פקידים, ישנו תהליך עבודה סָדוּר הנותן הזדמנות שווה לכל, וכולי. אבל מה קורה כאן באמת? הרי מדובר בעצם בפגיעה חמורה סדרתית במיטב בנות הממלכה, ההופכות (בלי להבין זאת!) לקורבנותיו של ניסוי פרוע בבני-אדם תוך ניצולן של אהבת המולדת שלהן ושל תמימותן הצעירה המסונוורת מהילת ה"אתגר הלאומי" שהן נקראות להיות שותפות בו. ושוב- האזרח הפשוט שותק, ואולי גם קצת נהנה במקום כלשהו מה"שואו" החדש, והאמת מושתקת ומושכחת מלב. מי יתקן את הנזקים הפיזיים הנפשיים והרוחניים ארוכי-הטווח? על זה לא חושבים כרגע, אין זמן, כל יום יוצאת לתקשורת כתבה חדשה ועדכנית של מיטב ארועי מבצע "מלכה נולדת".

ודווקא אסתר נבחרת.

דווקא הצניעות והעדרם של להיטוּת אמביציה וקרייריזם שובים את לב כולם בַּחן ובאותנטיות שלהם. השקט הענייניות והתוכן הפנימי העשיר, תוצאות החינוך הדתי לוֹ זכתה, המקרין גם (ודווקא) ללא מאמץ "להראותו" נושאים חן, והזרקורים הולכים ומתמקדים בה - "כאלו אנחנו צריכים".

ואסתר נבחרת. כמובן - שוב סיבה למשתה, סוף סוף יש לנו בת בצריח (הארמון). היוהל"ן (יועץ המלך לענייני נסיכוֹת) הפך ליוהל"ם (יועץ המלך לענייני מלכה), ושלום על שושן-הבירה.

ג. קידום ועימות

ההצלחה בעמידה בחזית איסוף הבנות, תוך התעלמות וזלזול פומבי חסר תקדים ב'צווחות' ה"דודים" השמרנים והלא-מבינים, מביאה לקידומה של הכוחניות הדורסנית לעמדת-מפתח משפיעה. כל המנגנון, הממלכתי והאזרחי, נתבע ליישר קו לגובה הדשא, כלומר: לכרוע ולהשתחוות. הרוב, כרגיל, משתלבים כראוי גם במטלה החדשה, הרי גם זה עכשיו מוגדר כ"נוהל הממלכה" וממילא מקובל על אוהביה השטחיים חסרי ההבחנה בין אהבת הממלכה האמיתית, הנובעת מהכרת ערכת האמיתי, ערך שאיננו מכשיר כמובן כל שרץ וסטיה, לבין רקידה גלותית לצלילי חלילו של הפריץ התורן.

...אבל תמיד חייב להיות מרגיזן אחד, "משבית שמָחות" מקצועי שמקלקל את כל החגיגה -"וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה". העובדה שנאמנותו למלך ידועה ואיננה מוטלת בספק, "בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ" הוא יושב, הופכת את הענין למרגיז אף יותר. חוסר הנכונות המוחלט שלו להתפשר על האמת משקפת לכולם את נקודת הזיוף שלהם, את הרפיסות הערכית שהם כל כך מנסים להסתיר מעצמם, וזה הרבה יותר ממה שהם מסוגלים להכיל. המיגננה שלהם היא התקפה: "קיצוני", "יושב בצד על איזה הר ומקטרג על כולם", ועוד ועוד.

ומרדכי, כדרכו של מרדכי, לא מתרגש. הוא לא עוסק בהפרחת סלוגנים ולא בספינים, הוא זורע לדורות, מחנך תינוקות של בית רבן. הוא עסוק בבנין הכח של הגדוד הלא-מעורבב, גדוד של מאמינים שאינם מתבלבלים מריצודי המסכים אלא פועלים במציאות מתוך מבט בהיר וּוַדאוּת ניצחון, "רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים". נקודה. ואשרי מי שיזכה להיות שותף-אמת.

ד. הפיתרון

הפיתרון עדיין גנוז ברובו בהיכל ה"לא ידע". אבל התויית-דרך ברורה מאד נמצאת במגילה - להתכנס, לא להתחנן אלא ללבוש מלכות, לא לקום, ובעיקר לא לָזוּעַ, משום אִיום כוחני. לא להתבייש להצביע ישירות על "הָרָע הַזֶּה" ולנקוב בשמו. ולערוך מִשתה של קודש, מתוך ידיעה ברורה ש"לֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ".

...וגם עמי-הארץ יתייהדו. והמלך יעביר את הטבעת למרדכי. מתשע"ז יֵצא מתוק.

-----

הבהרה חשובה: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים". מלחמת דעות מכוונת כנגד גישות ודעות, ולא כנגד אנשים. אין בנכתב כל כוונה לפגוע בכבודו של אדם כלשהו.

הכותב מלמד בישיבות, בהן ישיבת הסדר, ובמדרשות. איש הרבנות הצבאית במילואים

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר