וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיִּחַן עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר, בַּמָּצוֹר, עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר; וְלֹא-הָיָה לֶחֶם, לְעַם הָאָרֶץ. [מלכים ב כה]
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר׃ בֶּן־אָדָם, כְּתוֹב־ (כְּתָב־) לְךָ אֶת־שֵׁם הַיּוֹם, אֶת־עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה; סָמַךְ מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶל־יְרוּשָׁלִַם, בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה׃ [יחזקאל כד]
הייתי בן הבוכים, בין אלו אשר ראו את הבית הראשון בתפארתו וכעת רואים את יסודות הבית השני , ובמקום לעלוז עיננו מלאו דמעה. לא קל המעמד, לא קל להיות כאבל בין חתנים אבל הרגשות מאיימים להציף את הלב.
אני שכילד זכרתי את הבית הראשון בתפארתו , את שירת הלוויים את מראהו הנהדר של כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים , לא יכול לשמוח היום כאשר אני רואה את ירושלים חרבה ואת המזבח ניצב כמתריס , כזועק על מה חרבה ירושלים.
זוכר אני את תחילתו של הסוף את אותו יום חורף ארור עשירי בטבת , התאריך עדין צרוב בזיכרוני. הקור בירושלים היה מקפיא. מן השמים בכו באותו היום בו נשמעה קריאתו של הצפה- מצפון נפתחה הרעה.
כילדים רצנו על החומה הצפונית והמראה אשר נגלה לעיננו לא ישכח לעולם. קרניה האחרונות של השמש השוקעת נשתברו על עשרות אלפי המגינים, על הלהבים הממורטים . הארץ כולה רעדה משאון פרסות הסוסים מהלמות צעדי הלגיונות הבבלים.
פחדנו, הפחד היה משתק, מעולם לא ראינו כל כך הרבה חיילים. הסיפורים אשר ספרו המבוגרים על אכזריות הצבא הבבלי ועל כוחו, על דמותו המפחידה של נבוזראדן רב הטבחים , כן כך הוא נקרא בפינו על שום ההרג והטבח הרבים בהם היה שותף הפכו למוחשיים.
אני זוכר עדין את מועצת העיר ירושלים בראשותו של צדקיהו המלך. ניתן היה לחוש את המתח באוויר. צדקיהו גילה מנהיגות, המחסנים מלאים אוכל, בורות המים עולים על גדותיהן ומחסני העצים משופעים בעצים. כך שאין מה לחשוש ממצור.
בפועל הכל השתבש, אנו שלא האמנו שהבבלים יחזיקו מעמד בקור המקפיא של ירושלים בחורף או ישרדו את היובש והצמא של ההרים בקיץ ראינו בעיניים כלות כיצד עוברים החודשים והשנים והמצור נמשך.
שלוש שנים תמימות נמשך המצור, שלוש שנים בהם הלך מלאי האוכל ואזל, יבשו הבורות ותמו העצים להסקה. כל הקורבנות אשר הקרבנו, כל התפילות אשר התפללנו לא עזרו. עודני זוכר את ירמיהו סובב ברחובות ומנסה להחזירו את העם בתשובה , אבל מאמציו היו לשווא.
בשנה האחרונה למצור הייתי עד למראות נוראים אשר אותם אשא עד יום מותי.
ראיתי כיצד נשים מבשלות את פרי בטנן, כיצד בתולות ירושלים מתחננות למאכל ואין נותן, במו עיני ראיתי עוללים נפוחי בטן מושלכים ברחובות ואימותיהן מקוננות חסרות אונים.
והמנהיגים ? גם הם עמדו חסרי אונים, השרים הכוהנים ואפילו המלך היו סובבים כסהרורים ברחובות מנסים לעודד אולם התנהגו כמו עדר ללא רועה.
ואז לאחר שלוש שנים הכל הסתיים, בעיצומו של הקיץ ביום השבעה עשר לחודש תמוז הובקעה החומה והכוחות הבבלים זרמו לעיר. את כל תסכולם על משך המצור הממושך הם הוציאו על תושבי ירושלים. רטשו נשים הרות, הרגו עוללים רמסו זקנים והנורא מכל שרפו את בית המקדש.
בדיעבד נודע לנו כי יחזקאל הנביא כבר ידע על היום , יחזקאל ניבא לאחינו אשר היו בגולת בבל כי בעצם היום הזה יבוא מלך בבל ויסמוך מצור על עירנו ירושלים, התברר כי יחזקאל צדק. לו רק יכולנו גם אנו לדעת את מה שידעו אחינו בבבל, אולי הכל היה נראה אחרת.
יצאנו לגלות הארוכה בבבל. רבים נפלו בדרך רבים עוד יותר נמכרו לעבדים ולשפחות ללא כסף משפחות הופרדו, בנות ונשים נאנסו ילדים וזקנים הושלכו בצד הדרך מאפיסת כוחות.
עודני זוכר את הויכוח בגולה האם להכריז על אותם תאריכים נוראים כימי צום. פנינו לירמיהו, התייעצנו עם זכריה . היה ויכוח על עשירי בטבת וכולנו הרגשנו כי את היום הזה חייבים לזכור. את התאריך הארור אשר ממנו הכל התחיל חייבים להנציח כיום צום.
ידעו הדורות הבאים כי החורבן הנורא החל ביום המצור.
וכעת רגלי ניצבות שוב בשערי ירושלים. הייתי בין הבודדים אשר עלה יחד עם עזרא מגולת בבל. דלת העם חזרה לירושלים, העשירים נשארו שם , בנו בתים התחתנו הולידו ילדים.
היום עיני דומעות, עיני דומעות לא רק בגלל ההשוואה עם תפארת בית המקדש הראשון אלא בגלל כל אותם מאורעות אשר טורפים את שנתי וטורדים את מנוחתי, מנוחת אדם זקן אשר נולד בירושלים, יצא לגלות וחזר לציון על מנת למות ולהיקבר בה.
זכרו בני היקרים והעבירו זאת לדורות הבאים. עשירי בטבת היה היום, היום בו הכל החל. אין לי צוואות רבות, אין לי רכוש לחלק, אולם זאת אבקש מכם, צומו ביום זה, זכרו את המצור הנורא אשר הוביל לחורבן. זכרו כי היום אשר החל כיום רגיל הפך ליום אבל וצום.