י' בטבת הוא אחד מהצומות שקבעו חכמים במטרה להנציח אירועים הקשורים לחורבן בית המקדש. ביום זה התחיל המצור על ירושלים ע"י נבוכדנצר, שהביא בעקבותיו לחורבן בית ראשון תוך שנה וחצי. ברמה המשנית, מטרתו של הצום גם להזכיר לנו שני אירועים היסטוריים נוספים: מות עזרא הסופר (ט' בטבת) ונתינת הצו ע"י תלמי המלך לתרגם את התורה ליוונית (ח' בטבת, תרגום השבעים). בזמנינו התווסף ליום זה רובד נוסף כאשר הרבנות הראשית קבעה אותו כיום הקדיש הכללי, ה"יארצייט" לכל אלו שנספו בשואה ומועד מותם לא נודע.
השיח הציבורי לגבי מטרת יום השואה (כ"ז ניסן) ויום הקדיש הכללי (י' בטבת), בכל הנוגע לזיכרון אירועי השואה מוכר. כיהודים מאמינים אנו מקבלים את הנחת היסוד שטרגדיות המאה האחרונה אינם מנותקים מהסבל של העם היהודי לדורותיו. על אף הקשר הזה בין השואה ובין חורבן בית המקדש וטרגדיות אחרות, הקישור הספציפי בין י' בטבת לשואה הוא דבר שמצריך ליבון והבהרה; מדוע נבחר יום י' בטבת ליום הקדיש הכללי?
אפשר היה להציע כי יאה חשכת ימי החורף הקצרים בתקופת טבת לזיכרון החשכה הנוראית ששררה בשואה. אך כדאי לעיין באמירות של אותם גורמים שהובילו לחיבור זה. הם מדברים על בואו של נבוכדנצר וחורבן ירושלים על ידו כדוגמא ראשונה וברורה של "הסתר פנים". לאמור; ה' הוציאנו ממצרים, נתן לנו את התורה, הביאנו לארץ ישראל ואפשר לנו להקים מדינה ריבונית יהודית פה בארץ. הוא נתן לנו לשמור על הריבונות פה בארץ למעלה מאלף שנים. חורבן בית הראשון סימן מציאות חדשה בקשר שבין ה' לעמו. הגם שה' אינו נוטש אותנו, הרי שלעיתים הוא הסתיר פניו מאתנו ומאפשר לאומת העולם להתעלל בנו. הגלות מארץ ישראל והטרגדיה העצומה של החורבן יצרו מצב שעם ישראל לא בהכרח יישאר בארצו ולא משם ימלא את תפקידו כאור לגויים. הצלחתו של נבוכדנצר הבהירה כי ה' מוכן להעניש את עמו בצורה פומבית מאוד, ולתת לעמו ולארצו לסבול בצורה נוראית, אפילו אם יהיה בזה חילול שמו. המושג "הסתר פנים": התחיל להיכנס ללקסיקון היהודי ב-י' בטבת, כאשר השואה היא הדוגמה הבולטת ביותר של התהליך שהחל עם נבוכדנצר ב-י' בטבת. גורלם הנורא של מיליוני יהודים בהשמדת יהדות אירופה הוא הדוגמא האולטימטיבית ל"הסתר פנים", ששורשיה נעוצים בחורבן בית ראשון, מההיבט הזה הקשר בין השואה ו י' בטבת הוא ברור ומובן.
בדורנו, אנו יכולים להסתכל על ההידרדרות שהחלה מנבוכדנצר ושהמשיכה לשואה מפרספקטיבה נוספת בעלת משמעות חדשה. כיום, אנו עומדים, בפעם הראשונה מאז חורבן הבית הראשון, על ספו של מצב בו "רוב עם ישראל בארץ ישראל". למרות הבדלים בפרטי התחזיות, ברור לכל כי גידול הקהילה היהודית בארץ מחד גיסא, והשחיקה הכללית בקהילות היהודיות בחו"ל מאידך גיסא, יחזירו בעתיד הקרוב את ארץ ישראל למעמדה הקדום - כביתם של רוב יהודי העולם. פירוש הדבר, אנחנו סוגרים את המעגל שהתחיל ב-י' בטבת לפני אלפיים חמש מאות שנה. עברנו את החורבן האולטימטיבי וכעת אנו חווים התמעטות בהסתר הפנים, עם בנייתו מחדש של עם ישראל בארץ ישראל. כאשר אנו חושבים על י' בטבת, יכולים אנו לומר כי סבלנו די, וכעת מתחילה תקופה חדשה של אופטימיות ותקווה. הזדמנות זו שנקרתה בפנינו, טומנת בחובה גם אחריות גדולה, שכן היא מזמנת לנו אתגרים חדשים ומשימות עימן נצטרך להתמודד בעתיד.
הכותב הוא נשיא בי"ס הגבוה לטכנולוגיה בירושלים