"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה... וארבעה ימי הצומות האלו הרי הם מפורשים בקבלה, צום הרביעי וצום החמישי...וצום השביעי...וצום העשירי... זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי" (רמב"ם הל' תענית פ"ה).
מיוחד הוא יום צום העשירי - עשרה בטבת , משאר הצומות המפורשים בנביא זכריה.
מיוחד הוא בזה שהוא לבדו יכול לחול לפי הלוח העברי ביום שישי, ואז אנו מתענים ונכנסים בצום לשבת. מיוחד הוא צום העשירי בחומרתו, עד אשר כתב אחד מהראשונים, ר' דוד אבודרהם "שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו "בעצם היום הזה" כמו ביום הכיפורים" ומיוחד הוא הצום שדווקא בו בחרה הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי לזכר הנהרגים על קידוש השם בשואה.
נשאלת השאלה במה שונה עשרה בטבת משאר הצומות: האם יום בו החל המצור על ירושלים חמור יותר מיום שנחרב בו בית מקדשינו, שהרי שלדעת כולם אם חל ט' באב בשבת - הוא נדחה ליום ראשון? (אמנם, דברי האבודרהם לא נפסקו להלכה אולם עלינו לברר מה הייתה ההוא אמינא שכן ידחה שבת?)
ועוד יש להבין מדוע נבחר דווקא עשרה בטבת לציין את השואה? מה הקשר בין שני אירועים אלו?
נראה שיש שוני מהותי בין י' בטבת לשאר הצומות, באשר לקביעת התאריך.
המנחת חינוך טוען ששני שלבים היו בקביעת תאריכי הצומות. א' - קביעת החודש בו יחול הצום ע"י הנביאים. ב. קביעת היום בחודש ע"י חכמים. להפתעתנו נראה כי ג' הצומות נקבעו לאו דווקא בתאריך המדוייק שאירעו: א. גדליה בן אחיקם נרצח בא' תשרי ואנו צמים בג' בתשרי. ב. החומה בבית ראשון הובקעה בט' בתמוז ואנו צמים בי"ז בתמוז, זמן בקיעת החומה בבית שני. ג. בית המקדש עיקרו נשרף בי' באב ואנו צמים בט' בחודש.
הצום היחיד שנקבע ביום שבו אירע הדבר הוא י' בטבת, "סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה". על כן אם חל אחד הצומות בשבת, יש לדחותו שהרי ממילא הוא אינו מתקיים במועד הפורענות המדויק ואילו י' בטבת אם נדחה אותו הרי ביטלנו את עצם הצום, שהרי מהותו הוא קיומו במועדו!!!
הדיוק בתאריך של תחילת הפורענות, יום בו החל המצור, בא לחדד לנו את חשיבות ההתמקדות בתחילת האירועים, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה" וזהו גם הקשר ליום הקדיש הכללי.
בנוהג שבעולם, כשקורים אסונות חלילה, טבע האדם הוא לא להתעורר לחשבון נפש אלא להמשיך את חיי השיגרה עד אשר מגיע אסון גדול שממנו אדם אינו יכול להתעלם וכמו אצל האדם הפרטי כך דרכה של האומה.
מן הסתם כאשר החל המצור על ירושלים, לא ראו ביהודה את גודל האסון העתיד להתרחש והחיים המשיכו כרגיל עד אשר הובקעה החומה. כך גם בדורנו, עם עלייתו של הנאצי, צורר היהודים לשלטון, האסון עדיין לא הורגש ממש עד אשר החל מסע ההשמדה.
זה הלקח של עשרה בטבת: המיקוד המדויק להתחלת האירועים מכוון אותנו להיות רגישים יותר ולשים הדברים על לב. מיד כשמתחילה צרה גם אם במבט ראשון נראה שהיא עתידה לעבור מן העולם, חובתנו לעשות חשבון נפש ולצפות את העתיד.
הכותב הינו ראש ישיבת נעם ירושלים.