בימים של פרימריז ובחירות, כשכל מתמודד מוציא סרטון שהכי יצחיק אותנו כדי שנזכור אותו ביום הבחירות. בימים שבהם אנשים מוסיפים “סלוגן” מתחת לתמונותם המעונבת, עם מסר חד שהוא הכי שלהם. אני דווקא נזכר ביעקב - האיש שמפעל חייו היה להפיץ את הסלוגן שלו - ומתחת חתם את שמו - יעקב.
יעקב וינברג, היה ניצול שואה שנולד במונקאץ׳ הונגריה, וגר ליד ביתנו בנהריה. כשחזר מהתופת ומהמחנות לאחר שאיבד את משפחתו, החליט שאסור לשתוק. את כל שארית חייו הקדיש לזכרון השואה. יעקב בחר סלוגן, אותו הפיץ בתמונה עם מסגרת שחורה חתומה עם שמו: ״גם כשטוב לך על הלב, זכור את השואה. יעקב״. אותיות בגופן ״חיים״ של מודעת אבל, פשוט ועצוב. את השלטים תלה בבתי כנסת, מתנסים, בספריה העירונית, בתי ספר, אפילו בבריכה העירונית. איש לא העז להורידם - עד היום.
 |
|
(צילום: בועז גנוט)
|
המשפט הזה היה כל כך מובן מאליו, ממש אקסיומה שלא ניתן לחלוק עליה. שנים היה לי ברור שכולם מכירים את המשפט הזה והוא חלק מחייהם. לראשונה הבנתי שמדובר בתופעה מקומית, כשרשמתי הקדשה לחבר ״גם כשטוב לך על הלב זכור אותי״, והוא לא הבין את הפואנטה.
יעקב לא הסתפק רק בתליית השלטים, הוא ואשתו אדלה, ניצולת שואה אף היא, הוסיפו לשם משפחתם את המילה ״השישה״ לזכר ששת המיליונים. בספר שהוציא המקבץ חמישים וארבע עדויות של ניצולים, פרסם את המסמך המעיד על שינוי שם המשפחה שלו. הספר אגב כתוב, כאילו נכתב בידי טוקבקיסט חם מזג. ניתן להרגיש את הכעס ואי השקט שחש בעת כתיבת השורות, כאילו עכשיו עכשיו השתחרר מהמחנה. יעקב לא הפסיק לספר את סיפורו עד שקולו נדם.
כשערכתי חיפוש על שמו ברשת, מצאתי מעט מאוד. מישהו פתח דף בפיסבוק עם המשפט שלו. כמה בודדים עשו לייק. לו היה יעקב חי בתקופת הפייסבוק והאינטרנט, היה צובר עשרות אלפי לייקיים ועוקבים. ומפעל חייו היה פורץ את הגבולות המקומיים. יכול להיות שהיה מפיק סרטוני יוטיוב שיזכירו לכולנו לזכור ולא לשכוח - גם כשטוב לנו על הלב.
היום חל עשרה בטבת, יום צום בו החל המצור על ירושלים בימי בית ראשון. יום זה נבחר ע”י הרבנות הראשית ל”יום הקדיש הכללי”, עבור קורבנות השואה שיום מותם לא נודע. מלבד במגזר, לא רבים ממש מציינים את עשרה בטבת לזכרון השואה. יום השואה והגבורה שחל שבוע לפני יום העצמאות, במועד שבו החל מרד גטו ורשה - ניצח ברוב קולות.
יום הקדיש הכללי מלמד אותנו, שכנראה אין כבר מספיק “רייטינג” ליום שואה אלטרנטיבי נוסף. אולי גם הדרישה לזכור את השואה כל הזמן, גם כשטוב לנו על הלב, היא קצת גדולה עלינו.
היום כשמדברים על זכרון השואה אנחנו לרוב נזכרים בסיפורם של הניצולים, בסבא וסבתא שלנו, שהלכו לעולמם. הם נמצאים בליבותנו, הכרנו ואהבנו אותם, וקל להתחבר אליהם הרבה יותר מסיפורם של הקורבנות. יעקב וינברג השישה, הקדיש את כל חייו כדי שלא נשכח, ומה יותר טבעי לזכור אותו ביום זכרון שואה נשכח. גם כשטוב לנו על הלב.
יעקב, אנחנו זוכרים.