הימים של ספירת העומר הם ביסודם ימי שמחה, מפני שהם ימים של כמיהה והתכוננות לקראת קבלת התורה. כפי שביאר "ספר החינוך" שהספירה היא ביטוי לכיסופים לתורה, "יִמנה מתי יבוא העת הנכסף אליו", לכן אין ימים יותר שמחים מהם. במהלך הדורות, הפכו ימים שמחים אלו לימים עצובים, ובתודעה של עם ישראל תקופת ספירת העומר היא תקופה עצובה, שאין עורכים בה חופות.
כיצד חל המהפך? ידוע ומפורסם שקהילות רבות חרבו בימי הספירה במהלך מסעות הצלב בשנת תתנ"ו, ונהרסו מוסדות התורה. ימים אלו של עלייה בתורה הפכו לימים של חורבן התורה, לכן בטלה השמחה. משבר נוסף אירע בתקופה זו: עשרים וארבע אלף תלמידיו של רבי עקיבא מתו בין פסח לעצרת (= שבועות) מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות סב ב).
רבים שאלו, מדוע הם מתו דווקא בין פסח לעצרת, ימי השמחה לקראת קבלת התורה? וענו, שתלמידי רבי עקיבא למדו הרבה תורה, אבל לא מילאו את התנאי הבסיסי לקבלת התורה: כיבוד הדדי למרות חילוקי דיעות וחילוקי גוונים. התנאי לקבלת התורה הוא "ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד".
אין להבין כפשוטו את הביטוי "כאיש אחד בלב אחד". קבלת התורה לא היתה שווה אצל כולם. כל אחד מבני ישראל קיבל את התורה כפי כוחו, כפי שאומר המדרש על הפסוק "השמע עם קול אלהים":
"המינין שאלו את ר' שמלאי, אמרו לו: אלוהוּת הרבה יש בעולם!! אמר להם: למה? אמרו לו: שהרי כתיב 'השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש' ["קול אלוקים" בלשון רבים!!]. אמר להם: שמא כתוב 'מדברים' [בלשון רבים] אלא 'מדבר מתוך האש' [בלשון יחיד]. אמרו לו תלמידיו: רבי, לאלו דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב? חזר ר' לוי ופירשה, אמר להם: 'השמע עם קול אלהים', כיצד? אילו היה כתוב 'קול ה' בכחו' [בכוחו של הקב"ה], לא היה העולם יכול לעמוד, אלא 'קול ה' בכח', בכח של כל אחד ואחד. הבחורים לפי כחן והזקנים לפי כחן והקטנים לפי כחן. אמר הקב"ה לישראל: לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא אלוהוּת הרבה יש בשמים אלא תהיו יודעים שאני הוא ה' אלהיך, שנאמר 'אנכי ה' אלהיך'" (שמו"ר פרשה כט).
בקבלת התורה נשמע "קול אלוקים". כל אחד שמע קול שונה כפי כוחו, עד שנדמה היה שיש אלוהוּת הרבה, שאין מקור אחד לכל הקולות שנשמעו. ומכאן קצרה היתה הדרך להתפלגות לקבוצות, לכתות, לזרמים ולתת-זרמים, לפילוגים ולחילוקים. לכן, נפתחו עשרת הדברות בקביעה "אנכי ה' אלוקיך". האחד והיחיד הוא המקור לקולות הרבים.
לשם השגת הכרה זו, שלמרות שנשמעו קולות רבים יש שורש אחד לכל הקולות, נדרשה הכנה גדולה. ומהי ההכנה? "כאיש אחד בלב אחד"! המוּכנוּת להיות כאיש אחד ובלב אחד למרות השוני. מוּכנוּת זו נדרשת בשני מישורים - במישור העיוני ובמישור הרגשי.
תלמידי רבי עקיבא נכשלו בקיום של "כאיש אחד בלב אחד". הם לא נהגו כבוד זה לזה. גם אם הם לא השמיעו ביטויי גנאי וזלזול אחד כלפי השני, הם לא העריכו את דעתו של השני ולא כיבדו אותה, עד שהם גם לא כיבדו את האיש שמאחורי הדעה. הם לא נהגו כבוד זה לזה. לכן, הם מתו בין פסח לעצרת, הימים המיוחדים להכנה לקבלת התורה.
עוד ניתן להעלות השערה: בתקופת רבי עקיבא ותלמידיו היו הימים סוערים מאוד - ימי מרד בר כוכבא, ההכנות למרד והכישלון. מחלוקות רבות היו בעם ישראל כיצד נכון להגיב לכיבוש הרומאי - מחלוקת האם למרוד ברומאים ולהצטרף לבר כוכבא (מחלוקתם של רבי עקיבא ורבי יוחנן תורתא), ולאחר מכן מחלוקת כיצד להתייחס לשלטון הרומאי (מחלוקתם של רבי יהודה, רשב"י ורבי יוסי). משבר קשה בעם ישראל מזמין תשובות ופתרונות שונים כיצד להתמודד איתו. טבעי הדבר. לפעמים ההצעות להתמודדות עם המצב ולתיקונו הן הפוכות, הן קוטביות. כל אחד כפי כוחו, מציע את מה שנכון בעיניו. הימים הסוערים שבהם חיו תלמידי רבי עקיבא הצמיחו עמדות שונות בין התלמידים, ואולי גם בין גדולי הדור, בתחומי החינוך והחברה, ואף והפוליטיקה. כל אחד מהתלמידים היה רשאי לדבוק בדרכו, ואפילו היה חייב בכך על מנת להיות נאמן לרוחו. אין בכך כל רע. הכישלון היה "שלא נהגו כבוד זה לזה".
גם ימינו, ימי משבר הם לישראל, ואין פיתרון אחד המוסכם על כל ההנהגה התורנית והרוחנית. למחלה קלה, מצוייה בדרך כלל תרופה פשוטה אחת, אבל למחלה קשה אין תרופה בדוקה אחת, אלא הצעות אלטרנטיביות שונות. "קול ה' בכח - בכח של כל אחד ואחד". אם לא ינהגו "כאיש אחד בלב אחד", למרות ריבוי הקולות, זה עלול להיות מתכון לפילוג המחנה, לקרע, להתכתשויות מילוליות, לזלזול, לחזרה על כישלונם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה לזה.