בהגיע חג המצות אנו מתחילים לספור את העומר, "וספרתם לכם ממחרת השבת..."
מהי ספירת העומר? מהי "ממחרת השבת"?
כל החגים שבתורה ניתן להם תאריך, כמו שאומרת התורה: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם":
"בחודש הראשון ב-14 לחודש בין הערביים פסח, וב-15 לחודש הזה חג המצות, שבעת ימים ביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש."כך גם בחגים האחרים.
בפרשת אמור, מופיעה הנפת העומר בין חג הפסח לחג השבועות. מה נאמר שם:
וידבר ה' אל משה לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן. [...] ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה...
וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום." לאחר אותן שבעה שבועות, ביום החמישים, אומרת התורה: "וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם...". חג שהתורה לא נותנת לו לא תאריך ולא שם. אתם תקבעו את היום בו יחול החג על ידי ספירה, ספירה שמתחילה ממחרת השבת.
ממחרת השבת הזו קובעת:
א. את יום הנפת העומר,
ב. את תחילת הספירה לקביעת חג השבועות,
ג. לפיכך את קביעת חג השבועות עצמו.
מה היא אותה שבת שממחרתה אנו מתחילים לספור?לפי הפשט שבת זו היא השבת הראשונה לאחר יום טוב ראשון של חג המצות, דהיינו יום א' הראשון לאחר אותו יום טוב הוא היום הראשון לספירה. ספירה זו נותנת לנו גם כן שבע שבתות תמימות, שבועות המתחילים ביום א' ומסתיימים ביום שבת.
ספירה זו אומצה על ידי הבייתוסים/צדוקים, ולאחריהם על ידי הקראים והשומרונים.
לעומתם, מסורת חז"ל היא כי ממחרת השבת פירושה ממחרת יום טוב ראשון של חג המצות [מנחות סה, ב], ולא חשוב באיזה יום בשבוע נופל אותו יום.
חכמינו ניסו להוכיח בדרכים שונות מדוע הבאת העומר היא לא ביום א' הראשון אלא ממחרת יום טוב. לא אכנס לכולם אבל נבדוק כמה מהם.
"אמרו להם חכמים [לבייתוסים] שבת בראשית קרויה שבת ויום טוב קרוי שבת...". האומנם? הרי התורה אינה משתמשת במונח שבת כיום טוב בשום מקום, התורה משתמשת ליום טוב במונח "שבתון", ביום הראשון שבתון. אם מאמצים ששבת היא יום טוב, מה אם כן פירוש שבת בהמשך, בסוף ספירת העומר, "עד ממחרת השבת השביעית..."?
רבי יוחנן בן זכאי מקבל את הפירוש של הבייתוסים, ממחרת השבת זה מיום א' בשבוע ולכן יש לנו שבעה שבועות תמימים. כל זה נכון לדבריו כאשר יום טוב חל בשבת (כמו השנה - שנת ה'תשע"ה). אבל אם יום טוב חל באחד הימים האחרים בשבוע אז אין לנו שבעה שבועות תמימים ולכן אומר לנו הכתוב : "תספרו חמישים יום". לפיכך נאמרו שני הדברים, שבועות וימים, כך שביום טוב שחל בשבת תספרו שבע שבתות תמימות, ביום טוב שחל בימי השבוע האחרים תספרו חמישים יום. [ראה רש"י שם].
רבי שמעון בן אלעזר מביא ראיה מהפרדוקס של פסח [מנחות סו, א]. "כתוב אחד [דברים טז] אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד [שמות יב] אומר שבעת ימים מצות תאכלו. הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? [והוא מסביר] מצה שאי אתה יכול לאוכלה כל שבעה, אוכלה ששה מן החדש." ביום הראשון, לפני הנפת העומר החדש אסור. מצות אוכלים שבעת ימים, יום ראשון מישן וששת הימים הבאים מחדש. מכאן נראה כי מאחר והנפת העומר היא בשעורה (התבואה טרם בשלה) המצות נאפו מקמח שעורים.
"רבי יוסי אומר [מנחות סו, א] ממחרת השבת ממחרת יום טוב, יכול ממחרת שבת בראשית? וכי נאמר ממחרת שבת בפסח? והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת, והרי כל השנה מלאה שבתות צא וחשוב מאי זו שבת...". הרמב"ן רואה בהוכחה זו "שזו גדולה שבראיות".
בהנפת העומר מביאים קורבן " ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה'."אם יום הנפת העומר משתנה ואינו ידוע אז מובן שאין אפשרות לתורה להכניס קורבן זה בין קורבנות המוקרבים בשבעת ימי חג המצות. אבל אם ידוע כי הקורבן של כבש בן שנתו שבהנפת העומר הוא תמיד היום הראשון של חול המועד פסח, מדוע לא נאמר,לאחר קורבנות של אותו היום מלבד עולת הנפת העומר וניסכה והוא יתווסף על שבעת הכבשים של חג המצות?
שאלה לגיטימית יכולה להיות: מדוע לא ניתן לא להנפת העומר ולא לחג השבועות תאריך כמו לשאר הימים טובים ועלינו לקבוע את חג השבועות לפי ספירה?
ושאלה שנייה:
אם חג השבועות נקבע לפי ספירה, האם הוא יחול מידי שנה בתאריך זהה, או שמא תאריכו אינו קבוע ולכן גם התורה לא יכולה לנקוב בתאריך?
לשאלתנו הראשונה מצאתי את דבריו של רבינו בחיי, שכנראה שאל את אותה שאלה, ותשובתו מעניינת. הוא אומר:
רבינו בחיי ויקרא פרק כג פסוק טז
שלא הזכירה תורה חג שבועות ביחוד [במפורש] כשאר החגים ושיאמר כן: "בחדש השלישי בששי בו חג השבועות", כמו שאמר בפסח: "בחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות", בא ללמד כי הוא חג נגרר אחר מצות העומר, ומ"ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות, הנה הם כחולו של מועד בין ראשון של סוכות ושמיני עצרת.
כוונתו היא כמו בסוכות ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון וביניהם חולו של מועד, כך כאן ביום הראשון חג המצות ולאחר 49 ימים של מאין חול המועד, ביום החמישים חג הביכורים. אבל קשה, כי באמצע חול המועד הזה יש לנו את חג יום השביעי של חג המצות.
לשאלתנו השנייה, ברצוני להביא כאן את התוספתא במסכת ערכין.
תוספתא מסכת ערכין(צוקרמאנדל) פרק א [אחר הדיון על חודשים מעוברים]
הלכה ט
עצרת [חג השבועות]:פעמים שחל להיות בחמשה ובששה ובשבעה לא פחות ולא יותר ר' יהודה אומר חל להיות בחמשה סימן רע לעולם בששה סימן בינוני בשבעה סימן יפה לעולם אבא שאול אומר כל זמן שיום טוב של עצרת ברור סימן יפה לעולם:
גם מסכת ראש השנה (ו,ב) אומרת: "תני רב שמעיה: עצרת פעמים חמישה, פעמים ששה, פעמים שבעה, הכיצד? שניהם מלאים [ניסן ואייר] חמישה, שניהם חסרים שבעה, אחד מלא ואחד חסר ששה."
כאן אנו רואים כי לפני חכמי התלמוד עמד לוח שנה שונה מזה שלנו היום. לפי אותו לוח אין תאריך קבוע לחג השבועות. הוא אינו חל כל שנה ב-ו' בסיוון. אם כן, לפי ברייתא זו, ברור כי אין התורה יכולה לקבוע תאריך לחג השבועות ועלינו לקבוע אותו לפי ספירה.
בספר היובלות, שהוא מהספרים החיצונים (ו, כט), יש לנו לוח אחר: "חמישים ושנים שבועות ימים והם הוֹוִים שנה שלמה [...] ואתה צו את בני ישראל לשמור את השנים לפי מספר זה, שלוש מאות וארבעה וששים יום הם שנה תמימה..."
ספר היובלות ממשיך: "ויהיו אלה אשר יביטו אל הירח והוא ישחית את הזמנים הקבועים ויקדים בכל שנה בעשרה ימים" [חודש בן 29 ימים וחודש בן 30 ימים לחילופין]. {שנת החמה ארוכה משנת הלבנה ב-10 ימים 21 שעות ו-204/1080 חלקי שעה.}
אם ניקח לוח זה שבספר היובלות, שהוא תמיד בן 52 שבועות שלמים, הרי נוכל לפתור את המחלוקת בין הבייתוסים לבין חכמינו. לפי לוח זה כל תאריך בלוח יחול תמיד באותו יום בשבוע בכל שנה, כך שייתכן ויום ראשון של חג המצות היה ביום שבת, ולמחרתו "ממחרת השבת" הונף העומר והחלה הספירה. כך כל שנה ושנה חל "ממחרת השבת" ביום הראשון של חולו של מועד, והוא ביום א' בשבוע.
אם נעבור לספר דברים (טז, ט) שם נאמר: "שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות". כאן אין הספירה מתחילה "ממחרת השבת" אלא מזמן שקובעת החקלאות, הבשלת התבואה{שעורה}.הנפת העומר בתחילת הספירה בקציר שעורים, ובסיום הספירה שתי הלחם בחג השבועות בקציר החיטים. גם מלך בבל הביא בזמן קציר השעורים, בחודש ניסנוּ, מנחה לאלוהיו מראשית פירותיו. (לוח השנה הבבלי שימש את אבותינו שבעצם אימצו אותו. בלוח זה שמות החודשים דומים לחודשים שלנו, וגם הבבלים הוסיפו אדרו שני בלוח במחזור של 19 שנים.)
אנו גם רואים את ההבדל בין העלייה לרגל בחג הסוכות לבין זו של חג המצות. בסוכות נאמר (דברים טז, טו): "שבעת ימים תחוג לה' אלוקיך במקום אשר יבחר...", שבעת ימים בירושלים. לעומת זאת בפסח נאמר (שם, ה): "לא תוכל לזבוח את הפסח באחת שעריך [...] ובישלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו [אבל עולי הרגל לחוצים לצאת לקציר התבואה שבשלה, והפסוק ממשיך] ופנית בבוקר והלכת לאוהליך". חזור הביתה והחל בקציר.
ננסה לפתור את הבעיה. בהנפת העומר נאמר אומנם ממחרת השבת, אבל גם נאמר "והניף את העומר לפני ה' לרצונכם...", כאן אומר שד"ל: "והרשות בידנו להניף את העומר ביום שנרצה". אבל כאשר נבחר את היום, נבחר כך שלא יהיה זה יום השבת אלא ממחרת השבת, שכאן נפרשו לאו דווקא ביום א' בשבוע אלא בכל יום חול בשבוע. על פי זה קבעו חכמינו (הפכו את "לרצונכם" ל"לרצונם") את יום הנפת העומר ביום הראשון של חול המועד, ולפי "לא ב' ד' ו' פסח" לא יחול יום ראשון של חולו של מועד לעולם ביום השבת.
לאחר כל הלוחות האלה שהזכרתי, כנראה כדי להכניס אותנו לתלם, קבעו רבותינו עבורנו לוח שנה חדש, לוח מודרני, המשלב בתוכו את שנת הלבנה ואת שנת החמה [לוח מבוסס על הלוח הבבלי] וזאת כדי להביא לכך שפסח יהיה תמיד בחודש האביב. הם הצליחו בזה פחות או יותר [למה אני אומר פחות או יותר, כי בשנת ה'תשס"ח לא היה צורך לעבר את השנה כדי שיום ראשון של פסח יהיה בחודש האביב, כי בלי העיבור היה ט"ו בניסן חל ב-23 במרץ שהוא בתקופת ניסן המתחילה ב-21 במרץ. שנת ה'תשס"ח נקבעה גם כשנת שמיטה. עצם עיבור שנה זו קילקל את קביעת התלמוד שאין מעברים את שנת השמיטה.], ובלוח זה קבעו תאריך לחג השבועות שיחול תמיד ביום ו' בסיוון ולא ינוע, כפי שנאמר בתלמוד, בין ה', ו', ו-ז' בו.
כדי שחג השבועות יחול תמיד ביום ו' בסיוון, הם קבעו את יום הנפת העומר למחרת היום הראשון של חג המצות, יום קבוע שלא ינוע יותר "לרצונכם".
קביעת חג שבועות בששי בסיוון מאפשר לנו גם לומר בתפילת החג "חג מתן תורתנו", לפי הסוברים כי מתן תורה היה ביום ו' בסיוון, דבר שלא יכולנו לעשותו כאשר החג היה נע בין ה, ו, או ז, בסיוון.