אין מקור בתלמוד למנהגי האבילות בספירת העומר. אך מנהגים אלו מוזכרים כבר לקראת סוף תקופת הגאונים. הגאונים ביססו מנהגים אלו על ארוע המוזכר בתלמוד (יבמות סב ע"ב), יש להדגיש כי בתלמוד הסיפור מובא בדיון על היקף מצות פרו ורבו, ללא קשר לאבלות: "ר' עקיבא אומר... היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו... שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם. ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת".
קשה לקבל שאנו נוהגים אבלות עד ימינו על עצם מותם של עשרים וארבעה אלף יהודים בדורו של ר' עקיבא, שלא נהגו כבוד זה לזה. כך למשל, אין מנהגי אבלות על עשרים וארבעה אלף המתים במגפה בגין הזנות עם בנות מואב בשטים (סוף פרשת בלק). עם ישראל ידע אסונות רבים, רבים מדי, במשך ההיסטוריה שלו. אין לך יום או תקופה בלוח השנה שלא ארע בעבר שנהרגו או מתו בו יהודים רבים (על אחת כמה וכמה נכונים הדברים לאחר דור השואה) ומעולם לא נקבעו עליהם ימי אבלות. מה מיוחד בתלמידי ר' עקיבא שמתאבלים אנו עליהם עד עצם היום הזה?
נראה שהאבל מתמקד לא במותם של התלמידים אלא במשמעות ובתוצאות של מותם. תלמידי ר' עקיבא אמורים היו להיות דור ההמשך של פוסקי הדור, מוריו מחנכיו ומנהיגיו הרוחניים. עם מותם, נותר עם ישראל ללא שכבת ההנהגה התורנית לדור הבא. עצם לימוד התורה והעברת המסורת היו בסכנה. נקודה זו מודגשת בסיפור בתלמוד: "וכולן מתו... והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ... והם הם העמידו תורה אותה שעה". העולם לא היה שמם מבני אדם לאחר מותם של תלמידי ר' עקיבא, גם לא שמם מיהודים. העולם היה שמם מתורה, כפי שמוכח מסוף הסיפור, "והם הם העמידו תורה אותה שעה". מנהגי האבלות בספירת העומר הם על הסכנה בה הייתה נתונה המשך מסורת התורה בתקופה זו.
נראה כי ימי ספירת העומר, הימים שבין פסח לשבועות, הם תקופה מועדת לפורענות בכל הנוגע למסירת התורה. אולי משום שבזמן יציאת מצרים, כשעם ישראל אך נולד, זו בדיוק התקופה היחידה, שעם ישראל היה קיים אך ללא תורה, שנמסרה להם רק בשבועות. הגרי"ד סולובייצ'יק הסביר שלכן אין מברכין שהחיינו על מצוות ספירת העומר: תכלית יציאת מצרים הוא קבלת התורה. זה שאנו מונין לעומר, כך וכך ימים עברו מן המנין, מראה את רצוננו החזק להגיע אל מתן תורה. נמצא שהספירה היא מעשה של צער והעדר, על התורה שחסירה לנו, ועל מעשה של צער אין מברכין שהחיינו.
על אבלות ישנה זו בנו הגאונים אבלות מאוחרת יותר על מות תלמידי ר' עקיבא שאז שוב היינו בסכנה שחלילה נשאר ללא תורה.
יש פעם שלישית בהיסטוריה, שבתקופה זו שוב נתונה הייתה התורה בסכנה. בספרו "חכמי אשכנז הראשונים" העיר גרוסמן כי הפורענות של מסעי הצלב בתתנ"ו אינה מצתמצמת לטבח שנעשה ביהדות מגנצא ווורמיזא אשר נכחדה כמעט כולה. מעבר לכך היצירה התורנית של אשכנז נפגעה אז מכה אנושה. יד הכורת עלתה גם על חלק ניכר של היצירה התורנית שטיפחו בניה כדי לשומרו לדורות. אכן בספרו "מנהגי ישראל" מראה שפרבר כי מנהגי האבילות בימי הספירה קשורים עם הפורענות של מסעי הצלב בתתנ"ו שארעו ממש בתקופת הספירה ובמיוחד מר"ח אייר ואילך. במנהגי האבלות של יהדות אשכנז לימי הספירה משתקפת גם הטרגדיה של גזירות תתנ"ו.
נמצא כי האבלות של ספירת העומר הינה על שבריריותה של מסירת התורה, המסר מאבלות זו הוא שיש להתאמץ בשמירתה והעברתה בשלמותה לדורות הבאים.
לאור זה מבינים אנו את אי ניהוג האבילות ביום העצמאות ויום ירושלים. משמעות חגים אלו הוא שעם ישראל זכה לחרות ועצמאות ויכול כעת לקיים ולעסוק בתורה ללא מפריע כדברי הרמב"ם (הל' מלכים יב, ד): "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא".
הרב משה פינצ'וק, ראש תכנית בית המדרש, המכללה האקדמית נתניה
המאמר מתפרסם בעלון "שבתון"