בציפייה דרוכה אנו סופרים את הימים ואת השבועות לקראת המעמד המכונן ביותר בהיסטוריה של העם היהודי - מתן תורתנו. במשך חמישים יום, מפסח ועד שבועות, אנו נכנסים למערכת של הכנות, הזדככות נפשית והתעלות רוחנית לקראת יום קבלת התורה. התרגשות עצומה אמורה להיות מנת חלקנו, וששון ושמחה ממלאים את ימינו.
אך אליה וקוץ בה - בימים הללו חכמים תיקנו מקצת דיני אבילות. בימי הספירה איננו שומעים שירים, לא מסתפרים ולא מתחתנים. ימי ספירת העומר, שאמורים להיות כה שמחים וצוהלים, נעשים עצובים וכואבים. מה הסיבה לכך? מדוע חז"ל הפכו לנו את הימים הקדושים והטהורים לימים מדכאים וקשים?
לאורך ההיסטוריה, אסונות רבים פקדו את עמ"י בימים אלו. החל ממגיפה גדולה שנהרגו בה עשרים וארבעה אלף תלמידים - מגיפה שכמעט והובילה לחיסול עולם התורה, דרך מסעות צלב שגבו קרבנות רבים וכלה בפרעות ת"ח ות"ט בהן נרצחו עשרות אלפי יהודים. בנוסף לכך אנו מציינים ימי בכי נוספים - יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הימים הללו, שיש בהם פוטנציאל עצום להגדלת תורה, האדרה, הכנה נפשית-רוחנית ושמחה אמיתית, הפכו ברבות השנים לימי אבל וחורבן. מדוע חכמים תיקנו את דיני האבילות הללו דווקא בימים שאמורים להיות כה משמעותיים ומחזקים?
אמנם חז"ל קשרו את מותם של תלמידי רבי עקיבא לעובדה שלא נהגו כבוד זה בזה, אך בכל זאת נראה כי ישנו קשר מהותי בין ימי האבלות לימי השמחה וההכנה.
האסונות שפקדו את עמ"י בימים הללו הם חלק אינטגרלי מימי הציפייה לקבלת התורה. יהודים רבים נרצחו, נטבחו ונהרגו בפרעות לאורך ההיסטוריה.
מה גרם לאותם יהודים להחזיק מעמד? מה הניע אותם להמשיך להילחם? לשרוד?
הידיעה כי הם נרצחים אך ורק בגלל היותם יהודים. יהודים רבים האמינו בצדקת דרכם, הם הבינו מדוע הם סובלים, והיו מוכנים למסור נפשם עבור אותם ערכים. התורה היהודית הבדילה אותם. התורה שהייתה דורות רבים סמלו של העם היהודי, היא זו שעמדה בשורש הפגיעות. ולמרות זאת רק בזכותה עמ"י החזיק מעמד. התורה הזכירה ליהודים מדוע הם נמצאים כאן בעולם, ועבור אלו ערכים הם צריכים להקריב את חייהם. התורה הייתה אמנם המקור לכאב, אך היא גם הייתה המרפא.
חכמים תיקנו את ימי האבלות דווקא בימים הללו כדי לומר לנו, שקבלת התורה דורשת הכנה מסוג אחר.
כדי לקבל את התורה אנו נדרשים לעבור תהליך ארוך, רווי סבל וכאב. תהליך זה הינו הכרחי ובלעדיו קבלת התורה הינה חלקית. הכאב הוא חלק אימננטי מן התורה, אך גם המרפא. מי שרוצה להיות חלק מן העם היהודי, מקבל על עצמו את חויית הסבל שעליו לעבור כיהודי נרדף ושנוא. הכאב איננו פרי בחירה, הוא חלק משמעותי מן התורה. אך אל לנו לפחד ממנו. עלינו לזכור שבשעת קבלת התורה קיבלנו גם את המרפא, המרפא שבזכותו אנו עומדים כאן היום. בעזרתו אנו יכולים ללמוד על עצמנו, באמצעותו אנו יכולים לשאול את השאלות עבור מי או מה עלינו לשרוד. מהו ייעודנו ובשביל מה אנו חיים.
בימים אלו, עלינו ללמוד מאותם אנשים ששרדו. להוקיר ולהכיר את הערכים עליהם הם חונכו. לכבד ולאהוב את אותם אנשים שניצלו, בזכות דבר אחד, והוא האמונה בעם היהודי, בתורה, ובייעודם האלוקי.