למרים הנביאה מוקדש בית בפיוט הקלאסי להושענא רבה "לְמַעַן תָּמִים בְּדוֹרוֹתָיו" המיוחס לר' אלעזר הקליר. וכך נאמר: "לְמַעַן נְבִיאָה מְחוֹלַת מַחֲנָיִם / לִכְמֵהֵי לֵב הוּשָׂמָה עֵינָיִם / לְרַגְלָהּ רָצָה עֲלוֹת וָרֶדֶת בְּאֵר מָיִם / לְטוֹבוּ אֹהָלָיו / הוֹשַׁע נָא וְהוֹשִׁיעָה נָּא, אָבִינוּ אָתָּה" (מחזור סוכות, מהדורת גולדשמידט-פרנקל, עמ' 194).
פיוט זה מכיל כ"ב בתים אשר כל אחד מהם מתייחד לדמות או לקבוצת אישים שבזכותן מתפללים לישועה. אישים אלו מאוזכרים בכינויים מאפיינים, ולא בשמותיהם הפרטיים. הדמויות המופיעות לרוב בסדר כרונולוגי, כוללות בין היתר את נח, אברהם, יצחק, יעקב, שבט לוי, יהודה, משה, אהרן, מרים ויהושע.
מרים קרויה בשורה הפותחת "נְבִיאָה", וזהו הכינוי המוסב עליה בתיאור שירת הנשים במקרא (שמות טו, כ).הביטוי "מְחוֹלַת מַחֲנָיִם" רומז לנאמר בשיר השירים ז, א: "מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם", והצורה "מְחוֹלַת" משמשת פועל בזמן הווה בהוראת "מחוללת, מרקדת, יוצאת במחולות". במקרא עצמו לא נזכר באורח מפורש שמרים יצאה במחול, אולם נראה שהנהגתה את הנשים שעליהן נאמר שיצאו בתופים ובמחולות נזקפת לזכותה.
בביאורו להושענות מפרש ר' אלעזר מוורמייזא את המשך קטע הפיוט כלהלן:
לכמיהי לב הושמה עינים, ישראל הצמאים וכמהים הושמה עינים, היאך, ומפרש: לרגלה רצה עלות ורדת באר מים, כדאמרינן במסכת תענית: ג' פרנסים היו לישראל וכול', באר בזכות מרים. תדע שכתוב: "ותמת שם מרים ... ולא היה מים לעדה" (במדבר כ, א-ב). ובמסכת שבת: בארה של מרים. לטובו אהליו, לישראל, דכתיב: "מה טובו אהליך יעקב" (שם כד, ה). והזכיר זה במרים על שם "מנשים באהל" (שופטים ה, כד), וגם כל אחד מישראל היה מושך מן הבאר לאהלו ולשבטו, דכתיב: "במחוקק במשענותם" (במדבר כא, יח) ("פירוש ההושענות לרבי אלעזר מגרמייזא", ספר זכרון לרב שילה רפאל, עמ' נט).
השורות "לִכְמֵהֵי לֵב הוּשָׂמָה עֵינָיִם / לְרַגְלָהּ רָצָה עֲלוֹת וָרֶדֶת בְּאֵר מָיִם" מתפרשות בידי ר' אלעזר מוורמייזא במשמעות שהעם רווה את צימאונו באמצעות הבאר שליוותה אותם במדבר ושנבעה בזכותה של מרים. לפי הנזכר בשורת מקורות החל מן הספרות התנאית, המן היה בזכות משה, עמוד הענן ליווה את העם במדבר בזכות אהרן והבאר נבעה בזכות מרים (תוספתא, מהדורת ליברמן, סוטה, יא, 1-2, עמ' 217). במקורות התַּנָּאים אין מצורפים טעמים המנמקים את שיוך העניינים הללו לאישים הנזכרים. אולם באשר למרים יש להעיר שבאחדים מהמקורות המדרשיים המאוחרים לספרות התַּנָּאים מוזכר בנוגע לבאר שהייתה "בזכות מרים שאמרה שירה על הים" (תנחומא, במדבר, ב). חשוב גם לציין כי במקורות שונים, החל מספרות התַּנָּאים, מוזכרת התפישה שהבאר נסתלקה עם פטירתה של מרים, ולפי מקצת המקורות שבה הבאר בזכות משה בעוד אשר לפי מקצתם חזרה בזכות משה ואהרן.
בהקשר לרעיון שהבאר הייתה בזכות מרים ראוי להזכיר שב"סדר אליהו רבה" (יג, עמ' 59-60) נאמר כי כשאין ישראל עושים רצונו של מקום הייתה הבאר מאחרת מלעלות, עד שהיו יוצאים נערים קטנים ותלמידי חכמים ואומרים "עלי באר בזכות אברהם יצחק ויעקב. עלי באר בזכות משה ואהרן ומרים". מקטע זה משתמע שהבאר עלתה לא בזכות מרים לבדה, כי אם אף בזכות שלושת האבות, משה ואהרן. כן ראוי לציין כי במקורות שונים בספרות המדרשית נטען כי הבאר שנבראה בערב שבת בין השמשות היא הבאר של האבות, בארה של הגר, הבאר שבמרה, הצור שברפידים, הסלע שבקדש, בארה של מרים והבאר שֶׁמֵּימֶיהָ עתידים לצאת מירושלים.
ר' אלעזר מוורמייזא מפנה בפירושו ברמיזה לנאמר על אודות באר מרים בשבת לה ע"א: "א"ר חייא הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים וזו היא בארה של מרים". הקבלה לקטע זה מצויה כבר בתוספתא סוכה, וקיימת שורת הקבלות בספרות התלמוד והמדרש. בהקשר זה יש לציין שהכינוי "בארה של מרים" אינו מופיע בספרות התַּנאים, כי אם במקורות לא מעטים בספרות התלמוד והמדרש.
לשון הפיוט "לְרַגְלָהּ רָצָה עֲלוֹת וָרֶדֶת בְּאֵר מָיִם" מעוררת הד לנאמר בנוסח שירת הבאר עצמה: "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא, יז). רעיון עליית הבאר וירידתה מוזכר כבר בתוספתא סוכה:
וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל במדבר דומה לסלע מלא כברה, מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה, עולה עמהן להרים ויורדת עמהן לגאיות. [...] נשיאי ישראל באין וסובבין אותה במקלותיהן ואומ' עליה את השירה "עלי באר ענו לה", [...] והן מבעבעין ועולין כעמוד למעלה, וכל אחד ואחד מושך במקלו, איש לשבטו ואיש למשפחתו (תוספתא, מהדורת ליברמן, סוכה, ג, 11-12, עמ' 268-269).
בתוספתא נאמר עוד שהמים היו מציפים את כל הישימון, והוא היה נעשה נחלים גדולים, רעיון שֶׁהִנּוֹ מדרש לכתוב "וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ" (תהלים עח, כ), וישראל היו עוברים ממקום למקום באיספקאות, בספינות קטנות, כמו שנאמר "הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר" (תהלים קה, מא). תיבות הפיוט "לְטוֹבוּ אֹהָלָיו" רומזות למילים "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כד, ה). כמדומה גם כי אפשר להעלות זיקה בין המילים "וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ" ובין המשך דברי בלעם "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" (שם שם, ו). לדידו של ר' אלעזר מוורמייזא ההתייחסות ל"אוהל" ראויה להיות מוסבת על מרים לאור הקילוס המצוי בשירת דבורה כלפי "נשים באהל" (שופטים ה, כד). רעיון נוסף הטמון במילים "לְטוֹבוּ אֹהָלָיו" הוא המוטיב של משיכת המים איש לשבטו ולמשפחתו.
אולם נראה שאפשר לבאר את השורה "לִכְמֵהֵי לֵב הוּשָׂמָה עֵינָיִם" בפיוטו של ר' אלעזר הקליר "לְמַעַן תָּמִים בְּדוֹרוֹתָיו" גם במשמעות אחרת ולומר שעניינה במרים ששימשה מנהיגה לישראל. בהקשר זה תתפרש התיבה "עֵינָיִם" מלשון "עֵינֵי הָעֵדָה", ונראה שאפשר אף להעלות זיקה בין המילים "הוּשָׂמָה עֵינָיִם" לנאמר במיכה ו, ד, לפיו מרים נחשבה לצד אחיה כאחד הגואלים ממצרים: "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם".
קטע הפיוט מאת ר' אלעזר הקליר נפתח באפיון מרים הנביאה כמי שיצאה במחול המחניים, מעמד שהתקיים בקרב הנשים. אולם המשך הפיוט אינו מצמצם את פעילותה בקרב הנשים לבדן, אלא סמכותה נתפסת כלפי כלל ישראל. היא שימשה עיניים לכלל העדה, והבאר נבעה בזכותה לרווחת העם כולו.
המאמר הנוכחי מבוסס על המאמר הבא פרי עטי: "'לְמַעַן נְבִיאָה מְחוֹלַת מַחֲנָיִם' - מרים בפיוטי סוכות ובהושענות", ידע עם לד-לה (תשס"ט), עמ' 63-73, שם מובאים מראי מקומות מלאים.