היציאה לסוכה, כחזרה לגן עדן

מדוע מבקשת מאיתנו התורה לצאת מן הבית ולגור שבוע שלם בחוץ? לא נעים לישון בטבע, אך מטרת התורה איננה שנסבול, אלא שנבצע תהליך עמוק ומשמעותי בתוכנו

חדשות כיפה הרב יאיר שטראוס 15/09/13 10:27 יא בתשרי התשעד

היציאה לסוכה, כחזרה לגן עדן
RonAlmog-cc-by, צילום: RonAlmog-cc-by

ניתן לומר שכל ההיסטוריה האנושית היא ניסיון מתמשך להתנתק מן הטבע, לעבד את האדמה באופן מלאכותי, לבנות בתים, כבישים וקניונים שנשלטים לגמרי על ידי מיזוג אוויר מלאכותי ותאורה פנימית. האדם בורח מן הטבע כדי להרגיש חזק, האדם שואף לשליטה על חייו ולתחושת כח ועוצמה אנושית. מדוע אנו מתאמצים כל כך לברוח? הפחד מן הטבע הוא הפחד מן ההכרה במציאות האמיתית של האדם כיצור קטן וחלש בעולם. כאשר האדם נמצא על פסגתו של גורד שחקים הוא חש כאילו הכול שייך לו, אבל בעצם חייו של האדם הם רגע אחד מול הנצח האין סופי של הטבע והיקום. כל חיינו אנו בורחים מן ההכרה הזו של היותנו בני חלוף, של העליבות האנושית מול כוחות המציאות הגדולה.

אותו אדם טכנולוגי, ששוקע בתסביך הגדלות של היותו חשוב ועוצמתי, הוא פעמים רבות גם אדם כועס וממורמר, הוא חש שעליו להוכיח כל העת את היותו חשוב ובעל עוצמה ולעולם איננו מפסיק את המרדף אחר המעמד והרכוש. אדם שחש את גדלותו המזויפת יהיה מלא כעס על כל מי שלא בדיוק הביט עליו באופן הראוי למעמדו הרם, וכעס על כל תקלה קטנה שנגרמת לו.

בסוכות אוסף האדם את יבולו, הוא חש בעל עוצמה ורכוש, ולכן נטייתו הטבעית היא להמשיך ולברוח מן ההכרה הקיומית של היותו בן אנוש חולף, אל ארמונות הטכנולוגיה שבנה לעצמו. דווקא אז אומרת לו התורה לצאת אל הטבע, להתמודד מול כוחות היקום כדי לחוש מי הוא באמת.

היציאה אל הטבע מביאה את האדם לפיוס והשלמה עם המציאות, הוא מקבל את היותו חסר ואנושי, ללא דיכאון ואכזבה אלא מתוך מודעות פשוטה לכך שכולנו בני חלוף והעמל והחיסרון הם חלק מן המציאות. העמל בונה את האישיות של האדם והחיסרון איננו משפיל, אלא מאתגר את האופי ומחשל את הנפש.

מצד שני עלול האדם לשקוע בתחושת ייאוש ואדישות, לשם כך אומרת לו התורה לא להתבטל לגמרי, אלא לבנות לו בתוך הטבע הרחב, את הסוכה הפרטית שלו. האדם מגבש לעצמו מטרות אישיות במציאות הכללית וחש שגם לו יש תפקיד. תפקידו איננו להשתלט ולהתנשא על המציאות, בקניוני ענק. אלא להיות חלק ושותף באותה מציאות רחבה, בתוך הסוכה הקטנה אך בעלת הגבולות המוגדרים. הוא מביט אל הסכך ורואה דרכו את הכוכבים של היקום, אך גם את המטרות הקרובות שעליו לתקן באותו יקום רחב. האדם איננו שליט היקום כפי שהוא אוהב לדמיין, אך גם איננו טפל וחסר משמעות. הוא חי בהרמוניה עם העולם ומממש את כוחותיו בהתאם למה שהעולם נזקק לו.

הרמב"ן (ויקרא כ"ג, מ') כותב שהאתרוג הוא אותו פרי עץ הדעת שאכלו אדם וחוה, ולקיחת האתרוג בסוכות נועדה כדי לתקן את החטא הקדמון של האכילה מעץ הדעת. האדם בגן עדן היה שרוי באותה הרמוניה טבעית עם העולם, אך הוא לא הסתפק בכך וניסה להתנשא על הגן בכך שאכל מן מפרי עץ הדעת והשתמש בדברים שהיו אסורים עליו. הניסיון להשליט את הדעת האנושית על היקום הוא חטא הגאווה הקדום שבגללו כולנו לא מסוגלים לחזור למצבנו הטבעי.

אדם הראשון אכל מעץ הדעת ומיד התחבא מפני הטבע הרחב. האדם מסתתר בתוך הדעת ובונה לעצמו איזה קניון או אייפון חדש. לאחר החטא הוא כבר לא מסוגל לחוש בהרמוניה עם הגן ומחפש מחסה מפני הטבע העצום. לאחר שהאדם הכניס לעצמו את זרע הגאווה ותחושת השליטה, הוא כבר לא מסוגל להתמודד עם ההכרה האמיתית של היותו יצור קטן בתוך העולם, הוא לא מסוגל להשלים עם העובדה של היותו ערום וחסר כל, ועליו לחפש מסתור. האלוקים שואל אותו "אייכה" ומחפש את אותו אדם טבעי והרמוני שטייל בתוך הגן בעבר, אך האדם עונה לו: " וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא." פרי עץ הדעת, הגאווה, הכניסה פירוד בין האדם ובין המציאות הרחבה, כך שאינו מסוגל לקבל את מצבו העירום והארעי בעולם.

הגאווה האנושית של היותו שליט חשוב לא מאפשרת לאדם לזרום עם החיים ולקבל את מה שעובר עליו בהבנה והשלמה. חג סוכות הוא הזדמנות להשלים עם מצבנו האנושי ולקבל את העובדה שאנו רק חלק קטן ופשוט מן המציאות, וכך לצאת מן המסתורים המלאכותיים והנפשיים שבנינו לעצמנו. לצאת מקניון הגאווה שגורם לנו לחוש כשליטי היקום, אל הסוכה הפשוטה והענוותנית. לחזור אל גן העדן שנמצא פה ממש בעולם הזה, אך אנו מסתתרים מפניו.

הכותב הינו ר"מ בישיבת נתיבות דרור, אור עקיבא

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן