"בִּקְשׁוּ חֲכָמִים לִגְנוֹז סֵפֶר קָהֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁדְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה, וּמִפְּנֵי מָה לֹא גְּנָזוּהוּ? מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָתוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְסוֹפוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה. תְּחִילָתוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה, דִּכְתִיב, (קהלת א) "מַה יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכֹל עֲמָלוֹ שֶׁיַעֲמוֹל תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ". וְאָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי, תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ - הוּא דְּאֵין לוֹ, קוֹדֵם הַשֶּׁמֶשׁ - יֵשׁ לוֹ. סוֹפוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה, דִּכְתִיב, (שם יב) "סוֹף דָּבָר הַכָּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֶלֹהִים יְרָא, וְאֵת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כֹּל הָאָדָם". ...וּמַאי - דְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה? כְּתִיב, (קהלת ז) "טוֹב כַּעַס מִשְּחוֹק". וּכְתִיב, (שם בּ) "לִשְחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל". כְּתִיב, (שם ח) "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הָשִּמְחָה". וּכְתִיב, (שם בּ) "וּלְשִׂמְחָה מַה זּוֹ עוֹשָׂה"...
(מסכת שבת ל/ב)
אחד ממנהגי חג הסוכות הינו קריאת מגילת קהלת- מגילה השנויה במחלוקת כפי שראינו בדברי המדרש לעיל. הקורא התמים המעיין בספר קהלת, עלול לשקוע בדיכאון ובדכדוך ולהיקלע למצוקה קשה . גיבור סיפורנו, שלמה המלך, שרוי במרה שחורה, זורה פסימיות , ומגיע למצב של ייאוש מוחלט מהחיים:
"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת... מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". (קהלת א').
כל עמלנו, הקריירה, הביזנס, ההישגים, הנאות החיים - הכול איוולת, אומר קהלת. אין חדש תחת השמש, דור הולך ודור בא ודבר אינו משתנה . אנו שבים וחוזרים באיזה ריטואל פטאלי, הרה אסון, על מעשי הריקנות של הדורות הקודמים. הללו עמלו קשות, צברו הון ונכסים אך כידוע דבר לא עזר להם ביום פקודה- הם הלכו אלי קבר ועימם נקבר גם כל הונם ועמלם. הבעיה המרכזית המטרידה את קהלת היא - מה יקרה עם כל מה שצבר בימי חייו:
"וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי. וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל". (קהלת ב')
יתרה מכך, ספר קהלת גדוש סתירות. מחד גיסא טוען קהלת ש"טוב כעס משחוק" (קהלת ז' ג') ומאידך גיסא אומר הוא "לשחוק אמרתי מהולל" (קהלת ב' ב'). יש שהוא משבח את השמחה "ושבחתי אני את השמחה" (קהלת ח' ט"ו) ומנגד טוען הוא שהיא סרת טעם שהרי "ולשמחה מה זה עושה?" (קהלת ב' ב'). מה פשר המערבולת, ההתפתלות, שידוד המערכות ומלכודת התעתועים שאליה נקלע קהלת באחרית ימיו?
השאלה הקשה ביותר היא העיתוי שבו קוראים אנו בספר. סוכות מוגדר בתורה כ"זמן שמחתנו". חג זה הוא שיאה של השמחה. מדוע אם כן, דווקא ממרומה של שמחה אנו נדרשים לקרוא את קהלת, ספר שאינו נוסך בנו אלא ייאוש ומפח נפש?
למרות אווירת הדכדוך, הייאוש והבלבול שבספר זה, החליטו חז"ל לצרפו לכתבי הקודש מסיבה אחת בלבד: "ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה" (מסכת שבת ל/ב). יש בפתיח ובסיומת של ספר זה מסר, אשר עוטף את הייאוש במעטה של פרגמאטיות ונותן תקווה לחיים המעשיים ולכן לא נגנז הוא בסופו של דבר. מהו אם כן המסר העמוק של ספר קהלת?
הפתיח והסיומת של הספר, כאמור, הם שעשויים לשפוך אור על סודו של הספר. חז"ל במדרש דלעיל הביאו הסבר לפתיחת הספר - "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? תחת השמש הוא שאין לו - קודם שמש יש לו" (מסכת שבת שם). על פי חז"ל המפתח להבנת התסכול הוא ההבדל בין המושגים "תחת השמש" ו"קודם השמש". בעולמנו שולטת השגרה, שהיא שורש כל רע. אדם השוקע בשגרה, עלול לאבד את מיטב ימיו בעיסוקים אשר יתבררו לו כחסרי משמעות בפרספקטיבה של שנים.
קהלת מתאר את הבעיה באופן הבא: "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס" (קהלת ב' כ"ו). החוטא, אינו בהכרח אדם רשע. זהו אדם העובד לפרנסתו, אך כל מטרתו היא לאסוף ולכנוס, לצבור הון, כוח, נכסים ושליטה. שלמה המלך מודה שגם הוא נהג כך בשלב מסוים של חייו:
"הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים: עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי: עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם ...קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם: כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנֻגוֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת... לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה ...וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי: וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ".
(קהלת ב')
שלמה צבר נכסים ושליטה יותר מכל אלו שקדמו לו, אך בבואו לעשות את מאזן חייו שקע הוא בדכדוך מצמית. לא בשל המינוס בבנק אלא בשל הריקנות בחשבון הבנק הרוחני שלו. יש לו הכול, ועם זאת, אין לו הכלים לתעל את נכסיו למשהו משמעותי יותר. על כן מגיע הוא למסקנה, שהאדם השמח באמת אינו זה בעל מצבורי הנכסים הפיסיים, אלא זה שהוא בעל קניינים רוחניים המסוגל למצוא משמעות לכל חייו העסקיים. "חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה" - אם רכשת חכמה ודעת, אם מצאת משמעות ערכית למעשיך - תגיע השמחה!
חג הסוכות, זמן שמחתנו, מכונה גם חג האסיף. לקראת חג זה אוספים אנו את כל התבואה פנימה קודם ימות הגשמים, עורכים את המאזנים הכספיים השנתיים, ועוברים לישב בסוכה- מקום שהוא מבנה ארעי המתפקד כמבצר רוחני. אנו מקיפים את הסוכה מכל ארבעת הרוחות בדפנות רעועות עשויות בד אך דואגים להשרות בה אווירה רוחנית נעלה. למעשה, כל פעילות המתבצעת תחת צילה של הסוכה הינה פעילות מקודשת. אכילה בסוכה הינה מצווה, כך גם שינה, ישיבה או כל עיסוק אחר בענייני דיומא, ואפילו קריאה בעיתון. הסוכה הינה שיעור של שבעה ימים במשמעות החיים. בחג הסוכות עורכים אנו מאזנים, נוטשים אנו את ביתנו לשבוע ומתפנים לשאול את עצמנו את שאלת השאלות - לאן כל זה מוביל? על כן מצווים אנו לקרוא את מגילת קהלת בחג. המגילה מעלה את השאלות הנוקבות ביותר, אשר חייבים אנו לשאול את עצמנו לפחות אחת בשנה, וזמן האסיף הוא העיתוי ההולם.
הסוכה, מסייעת בעדנו ליצוק תוכן ומשמעות לכל העשייה שלנו כאן בעולם. כל אכילה ושתיה ואפילו שינה בסוכה הינם מצווה. כל מעשה הנכנס תחת צלו של הסכך[1], מקבל ערך רוחני יותר בשל קיום מצוות ישיבה בסוכה. הסוכה מסייעת לברוח מהייאוש של החיים ועל כן זהו זמן שמחתנו.
אם נבחן את דבריו של קהלת לעומקם יתחוור לנו שאינם סותרים זה את זה כלל. שחוק, שמחה, נכסים עשויים להיות מועילים ביותר, אך באותה מידה עלולים לדרדר אותנו להתנהלות רדודה וריקנית. שאלת המפתח הינה מהו הציר שסביבו נעים הערכים הללו.
אחת מההלכות המרכזיות הנוגעות לכשרותה של הסוכה הוא הכלל של "צלתה מרובה מחמתה", דהיינו, סוכה שרב בה אור השמש על הצל פסולה. יתכן וזהו רמז לכל אשר ראינו. אכן, אין חדש תחת השמש, אבל יש חדש מעל השמש. השמש כאמור, מסמלת את השגרה, את קהות החושים, את ההתנהלות הרוטינית חסרת המעוף. הסוכה מגינה עלינו מרעות השגרה ומסייעת בעדנו לחדש ולהתחדש. הסוכה מצמצמת אפוא את השפעתה הפסולה של השמש ומרחיקה אותנו מנזקי השגרה. המסתופפים בצלה של הסוכה זוכים לחדש ולהתחדש, קרי, זוכים לאותה יכולת מופלאה לקחת את מעשי ידיהם ולצקת בהם תוכן ערכי ומשמעות רוחנית. בחירתנו בצל משמעה בחירה לשוב ולחסות ב- "צל כנפי השכינה".
זהו המבחן השנתי של חג הסוכות. האם אנו מתחת לשמש או מעל השמש. האם אנו עבדי הזמן והשגרה או שמא יש בכוחנו, ואפילו ברגעים ספורים בלבד במהלך השנה, להתעלות מעל לשגרה ולעסקים, לחשוב מעט על משמעות חיינו ולגלות שסוד החיים טמון בצלה הסוכה וכפי שמסכם קהלת את ספרו - "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".