לוחמי האש: אל תוך הלהבות

הערב נצא כולנו אל חצרות הבתים ומרחבי הטבע (במקומות המותרים בלבד) ונצית את מדורות החג. הערב החגיגי מלא השירה שלנו, הוא ערב של מתח עצום עבור אחרים. עם כניסתו של ל"ג בעומר עוברים שירותי הכבאות למצב כוננות, כמעט כמו במלחמה, כדי לדאוג שהחג לא יהפוך לאסון. שני כבאים דתיים, שכבר שנים לא חגגו ל"ג בעומר, מספרים על החיים בחום הלהבות אותן הגוף יכול לסבול, אך הנפש - לא תמיד.

כבר 27 שנה יודע רשף משנה (דרגה המקבילה לסגן אלוף), איתן צליח, מתחנת גבעת מרדכי בירושלים, כי בל"ג בעומר הקרוב הוא לא יזרוק תפוחי אדמה עם ילדיו לאש אלא יצא להציל ילדים אחרים. "בל"ג בעומר אנחנו נכנסים לכוננות מוגברת שכוללים כמובן כיבוי אך עוד קודם לכן סיורים למניעה" אומר רשף משנה צליח, "החבר'ה הדתיים מגדילים לעשות ומכינים מדורות ענקיות ואנחנו נאלצים להוריד להם את גובה הלהבות. בלילה הזה אנחנו פרוסים בכל העיר ובגיוס מלא של כוח אדם. אנחנו מניחים שהציבור לא ישמע להוראת הרבנות הראשית ושר החינוך כך שלמעשה אנחנו בכוננות יומיים".

(איתן צליח)

מיקי אלול מתחנת בית שמש הוא כבאי אמנם צעיר אך כבר הספיק ללמוד את הסכנה שבחג "לג בעמר זה אירוע של ממש, זה יום מועד לפורענות ואנחנו ערוכים לכך" הוא אומר "גייסנו יותר אנשים, מבצעים יותר סיורים, עושים הסברה בבתי הספר. במהלך הלילה, גם כשאנחנו רואים משפחה ליד מדורה אנחנו ניגשים לראות שהם מתודרכים. הייתי כמובן מעדיף להיות עם המשפחה אבל זה חלק מהשליחות שלנו".

לא הרבה יודעים אך שגרת העבודה של הכבאים היא אינטנסיבית ואפילו מאוד. משמרת של כבאי עורכת 24 שעות רצופות של כוננות כאשר תחנה בירושלים עתידה כנראה שתקפוץ לכ-70 אירועים במשמרת אחת. "מבחינתנו כל אירוע קטן הוא אירוע חמור כי שריפת קוצים של מטר על מטר, עם רוח קלה עשוי להיות לאירוע גדול ומסוכן" מסביר צליח. בניגוד למערך הכבאות האירופאי, במצב של בניין בוער הכבאים הישראלים לא ממתינים לכיבוי מלא אלא חותרים למגע להצלת נפגעים גם כשהלהבות עוד מכות בבניין בחום של כ-600 מעלות. "אנחנו חייבים להיות ברמה מבצעית הכי גבוהה כי לכבאי בבניין בוער אין זמן לטעויות" מסביר צליח "אין יום חסד וכל דקה כבאי חייב לדעת לעבוד במאה אחוז ומבלי להיפגע. המטרה שלנו היא להציל ולא להיפגע". מיקי אלול מסכים, "יש צורך בכושר בעיקר בתקופות האביב, כשהרוחות מלבות שריפות וזה בעייתי מאוד ובטח באזור בית שמש עם דונמים רבים של חורש טבעי, מהירות היא יכולת חשובה מאוד. שריפות אורבניות בבניינים גבוהים צורכות הרבה מאוד עבודת רגלים, טיפוס לקומות גבוהות במדרגות עם ציוד על הגב, את מוכרח להיות בכושר".

אין הרבה דתיים במערך הכבאות, נכון?

"פעם הייתי עוף מוזר אבל היום אתה רואה תופעה של יותר דתיים שנכנסים לתחום. יש בשנים האחרונות התחזקות של חובשי כיפות, להערכתי מדובר על כ-15-10 אחוז כבאים דתיים. היום בתחנה יש תפילת מנחה מה שלא היה בעבר" משיב צליח. אלול מסכים ואומר כי "יחסית לשאר כוחות הביטחון האחוז נמוך. בפן ההלכתי יש סימני שאלה ולכן מונה רב ראשי לכבאות והוא סמכות הלכתית".

מעבר לקושי הפיזי וסכנת החיים שהכבאים נתונים, שני סיפורים, אחד של איתן צליח ושני של מיקי אלול מצביעים על קושי לעיתים משמעותי הרבה יותר. "לא מזמן נקראתי לאירוע של אדם שישן עם תנור צמוד למטה והתנור בהתחלה חימם והיה נעים ובמשך הלילה המטה בערה" מספר איתן צליח "היה עשן בחדר סגור וכאשר אותו אדם קם הוא מיד נפל מחנק ובסוף נשרף למוות. אתה לא רוצה לתאר לעצך באיזה מצב מצאנו אותו". אני זוכר שקיבלנו קריאה בתחנת בית שמש על תאונת דרכים באזור", מספר אלול, "הגענו למקום והבנו שמדובר בתאונת דרכים חזיתית קשה מאוד עם רכבים הפוכים כשמי שנמצא ברכב לכוד. נגשנו מיד להתחיל במלאכת החילוץ וגילנו שנהגת אחת כבר אינה בין החיים. מיד עברנו לרכב השני וגילנו נהג חי אך מחרחר. מהר התחלנו בקילוף הרכב ותוך כדי מנסים לשמור איתו על קשר. תוך כדי עבודה החרחורים מאטים ומול עינך אתה רואה אדם נושם את נשימתו האחרונה".

ואחרי אירועים כאלה אתם חוזרים הביתה, למשפחה, איך מתמודדים?

"זו סיטואציה שגם אחרי שנה וחצי היא מלווה אותי" מגלה מיקי אלול "הייתי לוחם בצבא והסיטואציות שאתה נתקל בהם במערך הכיבוי הם קשות הרבה יותר. במרה שלוקח לך יומיים שלושה להתאפס אחרי מה שראית, איך אפשר לעבור לסדר היום כשאתה מחלץ מרכב משפחה שלמה שנמחקה? אין ספק שזה נותן פרופורציות לחיים. אבל בסוף זה חלק מהשליחות וזו עבודת קודש. זכיתי להיות בין אנשים מצילים חיים. רק כשאתה נכנס למערך הכבאות אתה נחשף לגודל האחריות"

(צילום: ChameleonsEye / Shutterstock.com)

"אנחנו לא רמבו", מודה צליח, "בשנים הראשונות זה הלם וזה משפיע עליך מאוד ועם הזמן אתה מפתח חסינות. אתה חייב להתנתק מהסיטואציה. אנחנו מוכנים לכך פסיכולוגית. אנחנו הוותיקים לא נותנים לחדשים להיכנס לבד לזירות קשות. אני שירתי בכבאות עוד בתקופת הפיגועים הגדולה בירושלים. עברנו פיגועים מזעזעים שאין מה שמכין אותך לזה ואין כבאי שלא נחשף לזה. עברנו סדנאות פסיכולוגיות וזה עזר לנו מאוד אבל המשקע, הממד הנפשי, הוא נחרץ עמוק ולא עובר. כבאי עובד ויכניע שריפה אבל להכניע פצע נפשי זה כבר עניין אחר. התמונות תמיד עולות. אנשים שרופים ומפורקים, גופות של עם ישראל אחרי פיגוע זה מזעזע"

במידה לא מועטה של חוסר צדק, לוחמי האש של מערך הכבאות בישראל מוערכים הרבה פחות ממקביליהם במד"א, במשטרה ובצה"ל. בעוד שאנחנו עסקנו בבירור מחדלי אסון הכרמל, אלו ניצבו עם שחר אל מול פני הלהבות והמראות הקשים כדי להיות הראשונים בכל זירת אסון. מיקי ואיתן הם רק שנים בעלי יותר מעשרות אירועים קשים, שמצטרפים לאלפי הכבאים ומאות אלפי סיפוריהם שדווקא בל"ג בעומר, חג האש והלהבות, ראוי להכיר ולהוקיר הרבה יותר. בזמן שאנחנו נדליק מרשמלו או נזרוק תפוחי אדמה לאש, יהיו אלה איתן ומיקי שיעמדו בכוננות, מוכנים לעמוד שוב אל מול פני האסון, ורק שלא יבוא.

(צילום: ChameleonsEye / Shutterstock.com)