ש: אנשים רבים רוצים באמת ובתמים לעשות תשובה, אך אינם יודעים במה להתחיל.
ת: וידוי. כלומר שהאדם יכיר שהוא חוטא ויקח אחריות על מעשיו. כך כותב מרן הרב קוק: "...הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי אם אותו בעצמו" (אורות התשובה טז א 1).
ש: זה לא מייאש?
ת: להיפך. "ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכלתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד', לחדש את חייו בסדר הטוב" (שם).
ש: ובכל זאת הרבה זרמים בפסיכולוגיה טוענים שאין זה טוב שהאדם יאשים את עצמו, כי בזה הוא הורס את הבטחון העצמי שלו, את האמון בעצמו, וזה בעמצו מקצץ את כנפיו להתרומם.
ת: בדיוק להיפך. אם הוא מרמה את עצמו שהוא בסדר ,כיצד יעשה תשובה? זו הטרוניה של ירמיהו הנביא: "הנני נשפט אותך על אָמְרֵךְ: לא חטאתי" (ירמיה ב לה). אבל אם האדם לוקח אחריות על מעשיו, בזה עצמו הוא מודה שיש לו נשמה אלהית טהורה, כמו שאומרים בתפילה: נשמה שנתת בי טהורה היא, ומשם הוא יונק כח להתעלות.
ש: עצם הזכרת עוונותיו אפילו לעצמו, גורמת לו בושה...
ת: ב"ה. מעולה. הבושה היא כבר התחלה של תשובה ויש להגדיל אותה. כך הוא באורות התשובה: "הבושה שמתביישים בפנימיות הלב מפני החטא, אע"פ שהיא דבר שבטבע, מ"מ יש בה קצת כפרה. וכשמשימים הלב להרחיב את הבושה, כל מה שהיא מתרחבת ,הרי היא מרחבת את חוג הסליחה על כל החטאים כולם" (שם יד כד).
ש: אנו תמיד אומרים שאדם צריך להיות שמח, ומתוך כך יש לו כח, אבל אם הוא עצוב, כחו כלה...
ת: זה נכון שהתשובה גורמת צער, אך זה רק בראשית הופעתה .אבל אחר כך ,היא מתהפכת לשמחה. מרן הרב קוק מרבה לבאר זאת: "כל תשובה שהיא שלמה, מוכרחת היא לפעול שתי פעולות נגדיות על הנפש: מצד אחד חרדה ויגון על החטא והרע שבתוכו, ומצד השני בטחון ושמחה על הטוב, שאי אפשר לו שלא ימצא האדם בתוכו איזה חלק ממנו..." (אורות התשובה טז ז). "אבל זאת היא הגבורה העליונה היוצרת... נועם היא מחשפת מכל מרירות, חיים מכל חבלי מות, עדני עולם מכל מדוה ומכאובים" (שם ו).
ש: למשל, בסוף תפילת יום הכיפורים אנו אומרים: "אלהי, עד שלא נוצרתי, איני כדאי. ועכשיו שנוצרתי, כאילו לא נוצרתי עפר אני בחיי, קל וחומר במתתי, הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה". הרבה אנשים טוענים שהם לא "מתחברים" עם תפילה זו.
ת: זה בגלל שאין להם אמון בעצמם ואולי בגלל שלא שמו לב להמשך: "יהי רצון מלפניך ד' אלהי ואלהי אבותי שלא אחטא עוד ומה שחטאתי לפניך מחוק ברחמיך הרבים אבל לא על ידי יסורים וחלאים". וכאשר האדם נקי מעוון, אין לך אושר גדול מזה, גם אם הוא בא על ידי צער. יתר על כן, צער התשובה בעצמו, הרי הוא מסב אושר: "אין לשער ואין להעריך את גדולת האושר, שצריך האדם לחוש בעצמו, ברב קורת רוח, מתוך אותו הצער העדין המצער אותו, בעת אשר רוח הקדושה והטהרה של התשובה חל עליו" (אורות התשובה טז ג).
ש: זאת צריכה להיות האוירה של יום הכיפורים ושל כל ימי התשובה?
ת: כן. וכמובן של כל השנה. כל יום ויום אדם צריך לעשות חשבון נפש, יחד עם האמונה של גודל נשמתו (שם טז א). זה דבר כל כך פשוט, שלא ברור שיש צורך להזכיר שמעיקרי התשובה להכיר גודל חטאו עד שירגיש בושה. יחזקאל: "ויכלמו מעונותיהם" (מג י), עזרא: "אלהי בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך" (ט י), רמב"ם: "כיצד מתודה... ובשתי במעשי" (הלכות תשובה א א), "בעלי תשובה... כל זמן שהן בושין ממעשיהן שנכלמין מהן, זכותן מרובה" (שם פ"ז), רבינו יונה: "עיקר התשובה היא הכרת גודל החטא עד שיתבייש מכח זה, וזה מה שגורם הכפרה" (שערי תשובה שער א) ועוד ועוד. ובגמרא: "עבר אדם עבירה ומתבייש בה, מיד מוחלין לו" (ברכות יב ב).
ש: ובסיכום?
ת: לא לפחד מלעשות תשובה, ולהתבייש, ולהתחרט, מלהצטער. אלה הם "פחדי שוא" (אורות התשובה טז ב). ו"מגדל עז שם ד', בו ירוץ צדיק ונשגב" (משלי יח י).