חדשות כיפה

מהן מטרות עבודת הכהן ביום הכיפורים- מאמר ראשון

מהן מטרות העבודה ביום הכיפורים, ואיך זה קשור לחנוכת המשכן? הרב אברהם סתיו בסדרת מאמרים עד יום הכיפורים מסביר ומבאר את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש

צילום:

לפני שמתחילים ללמוד על כל שלב ושלב בעבודת יום הכיפורים, יש לשאול שאלה בסיסית יותר: מהי מטרת העבודה הזו? מהי התכלית שכלפיה מכוונות עשרות הפעולות שמבצע הכהן הגדול ביום הכיפורים?

כשמעיינים בפרשת אחרי-מות (ויקרא טז) אפשר למצוא שלוש מטרות כאלו:

א. מפגש עם השכינה.

"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה". דהיינו, קרבנות אלו (ופעולות נוספות שמוזכרות בהמשך) דרושים כדי שהכהן יוכל להיכנס לפני ולפנים ולראות את פני ה'.

ב. כפרת המקדש.

בתיאור הזאות הדם שבתוך המקדש נאמר: "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כלומר, הדם מטהר את המקום שעליו מזים אותו.

ג. כפרת עם ישראל.

בסיכום הפרשה כתוב: "וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר". מטרה זו מזוהה בעיקר עם השעיר המשתלח לעזאזל, הנושא עליו את כל עוונות עם ישראל.

מהו היחס בין שלושת המרכיבים הללו? כדי לענות על שאלה זו נשווה את עבודת יום הכיפורים לפרשייה אחרת, מקבילה: פרשיית חנוכת המשכן ביום השמיני של המילואים.

הצורך לבצע השוואה זו נובע מפסוק הפתיחה של עבודת יום הכיפורים: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן". התורה עצמה מציגה את עבודת יום הכיפורים כסוג של תשובה, או תיקון, לחנוכת המשכן שבסופה מתו נדב ואביהוא.

ואכן, גם בחנוכת המשכן אפשר למצוא את שלושת המרכיבים: מפגש עם השכינה ("וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'"), כפרת העם ("וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם") וטיהור המקדש ("וַיְחַטֵּא אֶת הַמִּזְבֵּחַ").

אך דווקא מתוך הדמיון, בוקע ועולה ההבדל בין שני הסיפורים. וזאת משום שסדר המרכיבים שונה: חנוכת המשכן התחילה מטיהור המשכן וקידושו במשך שבעה ימים. לאחר מכן הוקרבו הקרבנות המכפרים על העם. ורק לבסוף הגיע המפגש המיוחל: "וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם".

אך ביום הכיפורים המפגש של הכהן הגדול עם ה' הוא השלב הראשון, שמתרחש כאשר הוא נכנס להקטיר קטורת בקדש הקדשים. לאחר מכן מגיעה הכפרה על המקדש, שנעשית בעזרת דם הפר והשעיר הפנימי. ואילו השלב האחרון הוא שילוח השעיר המטהר את ישראל מחטאיהם.

מהי משמעות ההבדל הזה? ובעיקר: מדוע כפרת עם ישראל מקדימה את המפגש עם הקב"ה בחנוכת המשכן, ונדחית לסוף הפרשייה ביום הכיפורים?

נראה כי ההיגיון הרגיל מורה לנהוג כמו בחנוכת המשכן. על האדם לטהר את עצמו ולכפר על חטאיו קודם שיהיה ראוי למפגש עם השכינה. אך יום הכיפורים מעמיד בפנינו אופציה רוחנית אחרת: מפגש עם השכינה שמוביל לטהרת המקדש, ומתוך כך לכפרת העוונות.

מה עומדת בבסיסו של תהליך רוחני כזה? לשם הבנת העניין נרחיב מעט יותר אודות הקרבן העיקרי של היום: שני השעירים. השעיר הפנימי נראה כקרבן רגיל, שדמו נזרק ובשרו נשרף. אך אין שום וידוי שנאמר עליו, והוא מובא רק כדי לטהר את המקדש. לעומת זאת דמו של השעיר המשתלח כלל אינו נזרק, ולמרות זאת הוא מצליח, לאחר הווידוי, לכפר על כל עוונות ישראל.

כיצד אפשר להבין זאת? בספר הזוהר מבואר ששני השעירים הם שני שלבים של תהליך אחד: השעיר הראשון מגיע כדי "לטהר את הקודש". לנקות את המוקד של הקשר בין ישראל לקב"ה. לאחר שהקשר הופך להיות נקי וחזק, מאבדים החטאים את משמעותם ואפשר להשליך אותם על גבי השעיר המשתלח ככלי-אין-חפץ-בו.

תהליך זה של כפרת יום הכיפורים נובע מתפיסת-חטא שונה מזו שקיימת בכל השנה. התפיסה המקובלת היא שהחטא הוא הבעיה, ואתו צריך להתמודד. לכן אנו מביאים קרבן עבור כל חטא ומתוודים עליו. אך ביום הכיפורים אנו חיים בתפיסה אחרת, שלפיה החטאים הם רק ביטוי חיצוני לבעיה עמוקה יותר: חולשת הקשר בינינו לבין ה'.

כל הנביאים הוכיחו את עם ישראל על כך שהוא בוגד בקב"ה ונואף עם אלילי הגויים. אך שיר השירים, המתאר את כל קורות ישראל, לא אומר אפילו מילה אחת על חטא או בגידה. רק על עייפות, חולשה או שינה. כי שיר השירים הוא "קודש קודשים", ומנקודת המבט הזו החטאים כולם הם רק קליפה העוטפת את סיפור הקשר שבין ישראל למקום.

ביום הכיפורים, "שבת שבתון", מופיעה בעולם ההתבוננות העמוקה והפנימית של "קדש הקדשים". מנקודת מבט זו כל העבירות כולן אינן אלא השלכות של הטומאה והריחוק שבקשר בין האדם ואלוקיו, בין כנסת ישראל ודודה. לכן, התיקון המהותי לא צריך להיות של העבירות כשלעצמן, אלא של שורש הקשר עם הקב"ה. מתוך תיקון זה יבוא ממילא גם תיקון העבירות - אך זהו השלב השני; השלב העיקרי והמרכזי הוא תיקון הקשר עצמו.

תיקון זה נעשה על ידי כניסתו של הכהן אל הקדש, שם מבקש הכהן להחזיר את המפגש האינטימי עם הקב"ה ולהסיר את הסיגים שבקשר המיוצגים על ידי טומאת המקדש וקדשיו. ממילא, אין צורך בכלל בקרבן על שאר העבירות. כאשר נוצר מפגש מחודש בין האדם והשכינה, והמקדש נטהר מטומאתו, העבירות מתרוקנות ממשמעותן והופכות להיות חסרות כל תוכן פנימי.

יום הכיפורים איננו יום של כפרה מקומית אלא יום של חתירה ל"חיים חדשים", ללידה מחודשת העוקרת את החטאים מעיקרם. משום כך אין היא יכולה להיעשות על ידי תיקון פרטי של כל חטא וחטא, אלא דווקא על ידי קרבת אלוקים שמביאה את האדם לפרספקטיבה שונה המאפשרת להתחיל מחדש את הקשר עם הקב"ה. הדרך להגיע למקום כזה היא על ידי היכולת להתעלם מן החטא בשלב ראשון, ולחתור לקרבת אלוקים גדולה ועוצמתית, שמתוכה אפשר לשוב ולתקן את החטאים עצמם.

הכותב לומד ומלמד בישיבת הר עציון וחוקר בארגון רבני צהר

המאמר מבוסס על הספר "מבית לפרוכת - פשט עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים". ניתן להשיג בחנויות הספרים ובאתר 'מרכז הלכה והוראה', לפרטים: office@halachaed.org.il; 02-547-4542.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר