ירושלים של זהב

הענקתו של ר´ עקיבא את העטרה "ירושלים של זהב" לאשתו בדור שלאחר חורבן בית שני, שימשה ביטוי לרחשי לבו העמוקים יותר בכמיהתו לבניין העיר ולכינונה

חדשות כיפה ד"ר יעל לוין 14/05/15 11:07 כה באייר התשעה

ירושלים של זהב
Shutterstock, צילום: Shutterstock

הצירוף "ירושלים של זהב" יסודו בספרות התלמוד והמדרש, והוא מתייחס לעטרה של זהב שצורת חומות העיר ירושלים הייתה חקוקה עליה. כפי שניווכח, עטרה זו זוהתה עם "עיר של זהב" ועם "עטרות כלות" המוזכרות במשנה, וכן גם נתכנתה "כתר של זהב".

ניתן להבחין בין שני סוגי מקורות בספרות התלמודית והמדרשית הנדרשים לעטרה זו; מצד אחד קיימים מקורות הלכתיים הדנים במהות מעמדה, מרביתם בנוגע לרשאיות לענוד אותה בשבת ברשות הרבים. לעומתם, מצויים מקורות בעלי אופי אגדי המתייחסים למקרה הספציפי של תכשיט כזה שהעניק ר' עקיבא לאשתו לאחר שהתעשר כאות הוקרה על מסירותה כלפיו, על שאפשרה לו להקדיש את עתותיו במהלך שנים רבות ללימוד תורה ותמכה בו כלכלית.

הפרק השישי של משנת שבת מונה פריטי לבוש ותכשיטים שנשים וגברים מותרים לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, בלא שייחשב הדבר כעבירה על אב המלאכה של הוצאה, אחד מל"ט אבות המלאכה, וכנגדם אחרים שאין יוצאים בהם בשבת, מחמת איסור טלטול ברשות הרבים. כבר במשנה הראשונה נמנית "עיר של זהב" בין התכשיטים שאין לאישה לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, אולם אם אירע בדיעבד שיצאה בהם אינה חייבת להביא קרבן חטאת, הנקרב בגין עבירה שנעשתה בשוגג.

בתוספתא שבת מובאות שלוש דעות בנוגע לתכשיט זה; של ר' מאיר, של חכמים ושל ר' אליעזר, כאשר מן הנזכר מתברר כי המשנה במסכת שבת משקפת את דעתם של חכמים. וכך נאמר בתוספתא: "לא תצא אשה בעיר של זהב, ואם יצאת חייב' חטאת דברי ר' מאיר. וחכמים אומ' לא תצא, ואם יצאת פטורה. ר' ליעזר אומ' יוצאה אשה בעיר של זהב, בטוטפת ובסרביטין, בזמן שהן תפורין".1 העמדות הללו מוזכרות בסוגיית הבבלי על משנת שבת,2 ומתבארות שם הגישות המונחות ביסוד ההשקפות השונות. עמדתו של ר' מאיר הסובר שאסור לאישה לצאת ב"עיר של זהב" ואם יצאה חייבת חטאת, נשענת על ההנחה שענידת "עיר של זהב" כמוה כנטילת משא בשבת. חכמים סוברים ש"עיר של זהב" היא תכשיט, ונאסרה ענידתה גזירה שמא תסיר את הכתר ותראה אותו לחברתה ותבוא לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים. לעומת זאת, לדעת ר' אליעזר אישה חשובה בלבד דרכה לצאת ב"עיר של זהב", ואין לחשוש כי אישה חשובה תסירה מעל ראשה. התלמוד עורך כאן הבחנה בדברי ר' אליעזר בין אישה רגילה לבין אישה חשובה, וקובע הלכה שונה לגביהן.

המשנה במסכת סוטה3 מתייחסת לשלוש גזירות הקשורות בהפחתה מסוימת בשמחת הנישואין בעקבות התרחשויות הקשורות בחורבן הבית השני. הגזירה השנייה הייתה בין היתר בעניין "עטרות כלות". הן בבבלי והן בירושלמי4 מזוהה מושג זה עם "עיר של זהב". שתי גרסאות מצויות בנוגע לגזירה זו. הנוסח האחד הוא: "בפולמוס שלטיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יונית". טיטוס הוא שכבש את ירושלים ושרף את המקדש, דהיינו שהגזירה נגזרה סמוך לחורבן, והיא קשורה ותלויה בו. הגרסה השנייה היא: "בפולמוס שלקיטוס". מדובר במאורעות שהתרחשו בארץ ישראל בעשור השני של המאה השנייה לספירה בעת נציבותו של לוסיוס קויאטוס (Lucius Quietus), מאורעות הקשורים במרידת יהודים, שטיבם אינו ידוע לאשורם. על פי גרסה זו לפנינו תקנה שנתקנה זמן רב לאחר החורבן. לפי הדעה הראשונה שהגזירה נגזרה סמוך לאחר החורבן, נהג מנהג ענידת "עיר של זהב" בטקס הנישואין עוד בתקופת הבית. כנגד זאת, אם מדובר בגזירה מראשית המאה השנייה, אפשר והונהג הדבר בעקבות החורבן, זכר לירושלים. מכל מקום, נמצאנו למדים כי כלות נהגו לענוד "עיר של זהב" בחתונתן.

עדות מעשית בדבר הימצאות "ירושלים של זהב" מופיעה, כאמור, ביחס לדמויותיהם של ר' עקיבא ואשתו בלבד. ביטוי זה מאוזכר במקורות הספרות התלמודית ואילך, ואינו מצוי בספרות התנאים. הצירוף "ירושלים של זהב" מופיע בחלק מן הסוגיות התלמודיות ההלכתיות הנוגעות ל"עיר של זהב".5 הסוגיה בתלמוד הבבלי על משנת שבת, לדוגמה, מציינת בפתיחתה כי "עיר של זהב" היא "ירושלים של זהב כמו שעשה לו ר' עקיבא לאשתו" (תרגום מארמית), ונראה לומר כי במקורו של דבר "עיר של זהב" התייחסה בכלליות לכתר זהב שחומות עיר היו חקוקות עליו, ו"ירושלים של זהב" היא דוגמה פרטנית של עטרה מעין זו. מכל מקום, מעשהו זה של ר' עקיבא הותיר רושם ונתפש בעיניהם של חכמים המאוחרים לזמנו כדוגמה המובהקת ביותר של "עיר של זהב" שהייתה ידועה להם.

"ירושלים של זהב" נזכר גם במקצת הסיפורים המעלים את קורותיהם של ר' עקיבא וזוגתו. ב"אבות דרבי נתן" מצויות שתי גרסאות בעניין המוצאות את ר' עקיבא. וכך נזכר בנוסח הראשון: "בן ארבעים שנה הלך ללמוד תורה. סוף שלש עשרה שנה לימד תורה ברבים. אמרו לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב ועד שעלה למטתו בסולמות של זהב. היתה אשתו יוצאה בקרדוטין ובעיר של זהב. אמרו לו תלמידיו רבי ביישתנו ממה שעשית לה. אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה".6 וכך נאמר בנוסח השני: "בן ארבעים שנה הלך לו לבית הספר. בן ארבעים שנה למד את הכל וארבעים שנה למד את ישראל... אמרו לא מת עד שיישן על מטות של זהב ועד שעשה כתר של זהב לאשתו ועד שעשה קורדיקוס של זהב לאשתו. אמרו לו בניו הרי הבריות משחקות עלינו. אמר להם איני שומע לכם אף היא נצטערה עמי בתלמוד תורה".7

אף כי גרעין הסיפורים זהה, מכל מקום מצויים הבדלים שונים ביניהם בפרטים. על פי שתי הנוסחאות החל ר' עקיבא ללמוד בגיל ארבעים. על פי הגרסה הראשונה החל הוא עצמו ללמד תורה כחלוף שלוש עשרה שנים. משך לימודו אינו מוזכר בנוסח השני, ונאמר רק שלימד במהלך ארבעים שנים. בשתי הגרסאות כאחד מוזכר שהוא שזכה בעושר, ומתוארים חפצים שרכש בממון שנפל בחלקו. בשתי הנוסחאות אנו עדים לתגובות מחאה מצד שונים כנגד החפצים שרכש ר' עקיבא לאשתו, בראשונה מצד תלמידיו ובשנייה מצד בניו, ומעניין שהתנגדותם לא התייחסה לפריטי הכסף והזהב שהכניס ר' עקיבא לביתו, הגם שיכלו להביע את מורת רוחם מראוותנות זו.

בבבלי כתובות ונדרים מובאים מעשים המוסבים על ר' עקיבא ואשתו,8 והם ארוכים יותר בהשוואה למסופר ב"אבות דרבי נתן". התכשיט "ירושלים של זהב" מוזכר במסכת נדרים הקשר להבטחתו של ר' עקיבא לאשתו לאחר נישואיהם בהיותם עניים מרודים, ש"אילו היה לי, הייתי נותן לך ירושלים של זהב" (תרגום מארמית). זהו המקור היחיד המציין את הבטחתו המוקדמת של ר' עקיבא לאשתו בעניין זה.

בירושלמי שבת, ובמקבילה בירושלמי סוטה,9 מוזכר באורח מעניין כי אשתו של רבן גמליאל הנשיא קינאה באשת ר' עקיבא על שהיה מצוי ברשותה תכשיט זה, והיא קבלה על כך בפני בעלה. וזה מענהו של רבן גמליאל, כפי שמובא במסכת סוטה: "וכי כן היית עושה לי כמו שהייתה עושה לו שהייתה מוכרת מקלעות ראשה ונותנת לו (את התמורה הכספית - י. ל.) והוא לומד תורה" (תרגום מארמית).

פעולה סמלית זו של הענקתו של ר' עקיבא את העטרה "ירושלים של זהב" לאשתו בדור שלאחר חורבן בית שני ביטאה את רחשי לבו העמוקים יותר בכמיהתו לבניין העיר ולכינונה. מגמה זהה ניצבה לדוגמה אף ביסוד תקנות שונות מתוך האמונה כי "מהרה יבנה בית המקדש".10 דומה כי מן הראוי להשקיף על מעשהו של ר' עקיבא אף בהקשר הרחב יותר של יחסו לנשים, כאשר הדים לחוויותיו החיוביות עם אשתו באים לידי ביטוי במאמרים שונים, בין היתר בנאמר "איזה עשיר... רבי עקיבא אומר כל שיש לו אשה נאה במעשים".11 נראה גם לומר כי מאמרו הידוע והמפורסם "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים",12 יסודו באותו מעיין של קורת רוח שהסבה לו אשתו.

הערות

1. תוספתא, שבת, מהדורת ליברמן ד, 6, עמ' 17-18.

2. שבת נט ע"ב.

3. משנת סוטה פ"ט הי"ד.

4. ירושלמי סוטה פ"ט הי"ד, כד ע"ג; סוטה מט ע"ב.

5. ירושלמי שבת פ"ו ה"א, ז ע"ד; סוטה פ"ט הי"ד, כד ע"ג; שבת נט ע"א-ע"ב; סוטה מט ע"ב.

6. אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, נוסחא א, פרק ו, עמ' 29-30.

7. שם, נוסחא ב, פרק יב, עמ' 29-30.

8. כתובות סב ע"ב-סג ע"א; נדרים נ ע"א-ע"ב.

9. ירושלמי שבת פ"ו ה"א, ז ע"ד; סוטה פ"ט הי"ד, כד ע"ג.

10. ראו בין היתר ראש השנה ל ע"א; תענית יז ע"א-ע"ב; בכורות נג ע"ב.

11. שבת כה ע"ב.

12. סוטה יא ע"ב ומקבילות.

--

לקריאה נוספת ראו: יעל לוין, "ירושלים של זהב", מחקרי חג 12 (תשס"א), עמ' 116-140; "ירושלים של זהב", הצופה, ח' בתמוז תשס"ח, 11 ביולי 2008, סופרים וספרים, עמ' 41-43.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן