בספר ישעיהו, פרק נ"ד, עוסק הנביא בעושר הגדול, שעתיד להיות בירושלים. בין השאר, אומר שם הנביא ישעיה (פס' י"א וי"ב):
" ענייה סוערה לא נוחמה הנה אנכי מרביץ בפוך אבנייך ויסדתיך בספירים:
ושמתי כדכד שמשותיך ושערייך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ".
הגמרא במס' בבא בתרא, דף ע"ה עמ' א', מתייחסת לשלוש המילים הראשונות בפס' י"ב:
" ושמתי כדכד שמשותייך - א"ר שמואל בר נחמני: פליגי תרי מלאכי ברקיעא, גבריאל ומיכאל ואמרי לה תרי אמוראי במערבא ומאן אינון? יהודה וחזקיה, בני רבי חייא: חד אמר: שוהם וחד אמר: ישפה. אמר להו הקב"ה: להווי כדין וכדין".
רש"י שם מבאר, כי המחלוקת בין המלאכים, גבריאל ומיכאל או בין יהודה וחזקיה, מתייחסת לשאלה, באילו אבנים ייבנו חומות ירושלים. לדעה אחת, החומה תיבנה מאבן השוהם ואילו לדעה החולקת, תהיה זו אבן הישפה, שממנה יבנו את חומות העיר ירושלים. בסופה של המחלוקת, מביאה הגמרא את הכרעתו של הקב"ה האומר, כי חומות ירושלים ייבנו משתי האבנים - שהם וישפה - כדין וכדין (כזה וכזה).
ראשית יש לברר, מדוע מחלוקת זו, העוסקת בסוג האבן שבאמצעותה ייבנו חומות ירושלים, הינה כל כך עקרונית? מה היו חסירות חומות ירושלים אם היו נבנות מאבנים אחרות ולאו דווקא שוהם או ישפה?
בנוסף, מדוע עוסק הנביא ישעיהו באבנים שיבנו בהן את חומות ירושלים דווקא? מדוע אין הוא מתייחס בדבריו לכלל בניינה של ירושלים, כולל הבתים ושאר המבנים שייבנו בה?!
אני מבקש לענות על שתי השאלות הללו ולחברן יחד לכלל רעיון המייחד את ירושלים משאר כל הערים בעולם.
לאחר שהסברנו את המחלוקת בין המלאכים גבריאל ומיכאל (או בין שני האמוראים), ננסה להבין את דברי הנביא ישעיהו בפס' י"ב, שראינו לעיל: " ושמתי כדכד שמשותייך..".
על פי דברי הגמרא, המילה "כדכד" היא חיבור מקוצר של המילים "כדין וכדין". משמעות הדברים היא, שהקב"ה הכריע כשתי הדעות גם יחד - חומות העיר ירושלים ייבנו משני סוגי האבנים: שוהם וישפה.
כעת ברצוננו להסביר, מהו ייחודן של שתי אבנים אלו, בהקשר לשמה של העיר ירושלים וייחודה.
כידוע, אחד משמונת בגדי הכהן הגדול היה החושן ועליו היו מונחות, לפי סדר מסויים, שתים עשרה אבני החושן.
כל אחת מהאבנים הייתה כנגד אחד השבטים בישראל והביאה לידי ביטוי את ייחודיותו של אותו שבט.
שתי האבנים האחרונות בחושן היו שוהם וישפה. אבן השוהם היא כנגד שבט יוסף ואילו הישפה היא כנגד שבט בנימין.
מידתו של שבט יוסף הייתה היראה - יראת ה'. בדבריו של יוסף אל אחיו, אומר הוא, בין השאר: " ויאמר אלֵהם יוסף ביום השלישי, זאת עשו וחיו, את האלֹקים אני ירא" (בראשית פרק מ"ב, פס' י"ח).
יראתו של יוסף את האלוקים, המוזכרת כמה פעמים בספר בראשית, מלמדת על מידתו המיוחדת (היראה) של יוסף. כמעט בכל מקום במקרא, מתייחס יוסף אל הקב"ה כ"אלוקים", כלומר, מידה של דין ולא של חסד.
לעומת זאת, ישפה היא אבנו של בנימין, שמידתו היא שלום. ישפה - נוטריקון של " יש פה והוא שותק". בנימין אינו מגלה ליעקב אביו, שאחיו מכרו את יוסף וע"י כך הביא לשלום ביניהם.
בנוסף, מעניין לציין, כי ירושלים נבנתה בחלקו של בנימין. ירושלים, עיר השלום, "כעיר שחוברה לה יחדיו", שמחברת את כל ישראל להיות חברים.
לכן קובע הקב"ה, כי העיר ירושלים, תיבנה משתי האבנים:
שוהם - מידת היראה - ירו
וישפה - מידת השלום - שלם
וביחד, יראה + שלם = ירושלים.
לבסוף, ניתן ליישב את הקושי, ששאלנו לעיל, מדוע בוחר הנביא ישעיהו להתייחס אל אבני חומות ירושלים דווקא?
נראה כי התשובה היא, שהחומות הן אלה שמגינות על העיר מכל האויבים הצרים עליה וגם מפני שאר הצרות. הנביא ישעיהו עוסק דווקא באבני החומות של ירושלים, כדי ללמדנו, כי בכוחן של שתי האבנים הללו - שוהם וישפה -המבטאות את השלום והיראה - להביא שלום וביטחון לכל עם ישראל ובמיוחד לעיר ירושלים.
לסיכום, ייחודה של העיר ירושלים, כעיר המחברת את כל עם ישראל יחד, יבוא מתוך חיבור של שתי המידות של יוסף ובנימין: יראה ושלום.