חדשות כיפה

יש בה הרבה יותר מזהב

פתאום זה מתבקש שיום ירושלים יחבור לתפקידה המקורי של העיר : לא עוד עיר שמסמלת עבורנו רק את העבר המפואר, אלא דווקא מקום שמסמל יותר מכל את העתיד. לעיר הבירה זה לא חדש - לפני אלפי שנים נכתב עליה ש"מציון תצא תורה", ולכולם היום ברור שהיא "מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית"

לפני כמה חודשים חבר טוב ביקש ממני להשוות בין הסטטוסים שאני מעלה בפייסבוק לסטטוסים של סגן ראש עיריית תל אביב, אסף זמיר. "אצלו כשיוצאים לבירה אז יוצאים לבירה", הוא אמר, "ואצלך כשיוצאים לבירה זה מיד קשור לעתידה של העיר, לכובד האחריות, והכל מתוך הגאווה הירושלמית שטוענת שזו הבירה הטובה בעולם, גם אם היא ממש לא כזו".

האמת? הוא צודק. לירושלמים יש מעין צורך פנימי לא מוסבר לחפש משמעות הרת גורל בכל מה שהם עושים, ולפני 8 שנים מצאנו את עצמנו, כמה חברים ירושלמים עוד מבית הספר היסודי, מסתכלים על יום הזכרון - יום מלא בתוכן, מחשבה וחשבון נפש חברתי, ותוהים כיצד יום העצמאות קיבל רק את המנגלים והמסיבות.

לנו הירושלמים זה לא היה מספיק. גדלנו על התפיסה שאומרת שסיפור טוב לא עובר מדור לדור אם הוא רק משמח וכיף. סיפור טוב עובר הלאה רק אם יש בו מסר ערכי משמעותי, ורצינו לא רק לחגוג את המסר הזה אלא גם להפוך אותו לחוויה רוחנית.

זה לא היה חדש - כשייסדתי בשנת 2005 את 'הכובע ההפוך' המטרה שעמדה לנגד עייני הייתה פשוטה - כולנו אוהבים לעשות כיף (מסיבות), אבל הרבה יותר כיף לחגוג כשיש ערך מוסף. כל הרעיון מאחורי הכובע ההפוך היה פשוט - ליין של אירועים שההכנסות הן תרומה לפרוייקטים חברתיים בתחילת דרכם. הסכומים האדירים שהכובע ההפוך העביר עד היום הוכיחו בצורה ניצחת את מה שאמר ויקטור פרנקל (להבדיל אלף אלפי הבדלות) - שה"אדם מחפש משמעות" ושאם נעניק לו אותה הוא ייקח אותה בלי לחשוב פעמיים.

התחלנו בשיחה קצרה ולאחריה הצטרפו כמה חברים למניין מאולתר בטיילת ארמון הנציב. המניין הזה צמח, עבר לתצפית של ימין משה, ומה שהתחיל עם 30 אנשים פתאום הפך ל-3,000, ללא השקעה בפרסום. מסורת מיוחדת של פעם בשנה שהעניקה לנו חוויה רוחנית ייחודית ויצקה עבורנו תוכן מרגש וחזק ליום העצמאות.

דווקא בהקשר הזה היה צפוי שיום ירושלים יהיה יום עשיר במשמעות - שהרי זה יום חגם של החבורה שלוקחת כל דבר ברצינות גבוהה מידי ושאוהבת לחפור עד אין סוף, רק שאיכשהו לאורך הדרך קרה שהיום המיוחד הזה הפך ליום מגזרי שעולה לכותרות בתקשורת בעיקר משתי סיבות : נתונים מדאיגים על מצב העיר או התנגשויות בין אוכלוסיות בצעדת הדגלים, רק שאין בזה שום הגיון, שהרי בירושלים התפתחה בשנים האחרונות החברה האזרחית המגוונת, ההיפראקטיבית, החדשנית והמעניינת ביותר בישראל.

החבורה הזאת של אנשים מסורים מכל סוגי האוכלוסיות לקחו את תופעת "סינדרום ירושלים" לכיוון מופרע לא פחות מהמקור - והחליטו שעל העיר הזו הם לא מוותרים, הם נשארו בה, הקימו בה מפלגות ועמותות, נכנסו עמוק לתוך המקומות הכי מאתגרים שלה, ואחרי הרבה שנים פתאום הניצוץ הירושלמי הזה חוזר ובגדול. אם יש לכם רק ערב אחד בעיר אז לכו לשוק מחנה יהודה ותראו בעצמכם את המפגש המרתק בין חרדים, חילונים ודתיים, ואפילו את ההתחלה של המפגש הזה עם האוכלוסייה הערבית בעיר. למפגש הזה יש השלכות דרמטיות - בעיר הקודש נוצרות בריתות שבכל מקום אחר בארץ נחשבות לבלתי אפשריות ומתגבשת שכבה הולכת וגדלה של אנשים שהחוויה המעצבת שלהם היא חוסר הנכונות להקשיב לכל הפסימיסטיים והרצון הבלתי נגמר לקחת אחריות ולתקן. זו חבורה שמבינה שהעוצמה הכי גדולה טמונה דווקא במפגש עם האחר, בהטרוגניות, בלחשוב מחוץ לקופסא, והם כולם נמצאים בעיצומם או בתחילתם של תפקידי מפתח בחברה הישראלית. בעוד שנים, כך נראה, החבורה הזו תוביל גם ברמה הלאומית.

ופתאום זה מתבקש שיום ירושלים יחבור לתפקידה המקורי של העיר : לא עוד עיר שמסמלת עבורנו רק את העבר המפואר, אלא דווקא מקום שמסמל יותר מכל את העתיד. לעיר הבירה זה לא חדש - לפני אלפי שנים נכתב עליה ש"מציון תצא תורה", ולכולם היום ברור שהיא "מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית". מיליוני יהודים מסביב לעולם שרים לה בכל ליל סדר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" - לשנה הבאה, לעתיד לבוא. הגיע הזמן לצקת תוכן חדש ביום הזה ולחלום על החזון שלנו כחברה, על התפקיד שלנו בעולם, על הסיפור שמחבר אותנו. להסתכל קדימה ולשאול את עצמנו לאן אנחנו הולכים עם כל הדבר הזה שנקרא יהדות, ישראל, ירושלים וציונות. ירושלים היא לא רק של זהב. היא הרבה יותר מזה, והיא מקום מצוין להתחיל בו.

הכותב הוא חבר מועצת העיר ירושלים ומחזיק תיק הצעירים, המשפחות והסטודנטים (התעוררות)

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר