לר' עקיבא ורחל היה חזון משותף, חזון גדול שנוגע לכל ישראל, והתכשיט - ירושלים של זהב – סימל אותו. החזון שלהם היה לשנות את ירושלים של אז ולהפוך אותה מירושלים של דם, של שנאת חינם, לירושלים של זהב, של אהבה ואחדות.
זהב מבטא שלמות ויופי ייחודי ולמצב זה הם רצו להביא את ירושלים, למצב הטבעי שלה - עיר האהבה והאחדות, שבזכותו מתקיים גם - עיר הקודש המקדש והמלכות. נישואי ר' עקיבא ורחל התרחשו מספר שנים לפני חורבן המקדש והם ניסו למנוע את החורבן המאיים על ירושלים בעקבות שנאת החינם שהלכה והתגברה.
רחל חשבה שר' עקיבא יכול להוציא אל הפועל את החזון הזה ולכן דחפה אותו במסירות נפש לעשות זאת – להיות גדול הדור ומנהיגו הרוחני שיוביל את השינוי. על פניו זה נראה הזוי, לר' עקיבא לא היה שום כישרון, אך לרחל הייתה עין בוחנת הרואה עמוק ורחוק והיא זיהתה את הכישרון הגדול שחבוי בר' עקיבא. היא ידעה שיש בכוחו לממש אותו, רק בתנאי שיקדיש את חייו לתורה, וככל שהוא ילמד יותר, כך יוכל יותר לממש את החזון.
מסתבר שזו כוונת דברי חז"ל באבות דרבי נתן: "ראתהו בתו שהיה צנוע מכל רועים של בית אביה אמרה ראוי זה שיהא מורה הוראה בישראל, ותיקרא תורה על שמו הלכה ונתקדשה לו בצנעה" (הוספה ב' לנוסחא א' פרק ח').
רחל חשבה שהתורה ראויה להיקרא דווקא על שמו של אחד כמו ר' עקיבא עם כל מידותיו הטובות ובראשם הצניעות ואהבת ישראל, ולא על שם תלמידי חכמים שאמנם חכמים אך זורעים מחלוקת ולא תמיד לשם שמים. הוא זה שראוי מכל להיות גדול הדור ומורה הדרך שיפיץ בעם ישראל תורה עם אהבה. רק תחת הנהגתו הרוחנית תמלא התורה את ייעודה באופן מלא להרבות שלום בעולם ולא לזרוע מחלוקת ופיצול.
חז"ל (שבת נט ב) מספרים שבסופו של דבר, לאחר עשרות שנים של לימוד, ר' עקיבא חזר לביתו והכין לרחל את התכשיט "ירושלים של זהב" כאומר לה, בזכותך הצלחנו לממש את החזון, להפוך את ירושלים לירושלים של זהב, להתחיל לחולל מהפכה בעם ישראל, ולכן את ראויה לענוד אותו עלייך. התכשיט הזה משמש כצל"ש על דבקות במטרה, הקרבה, אומץ לב וראיית הנולד.
ההקרבה שלך, רחל, העובדה שמימנת את לימודיי בישיבה על ידי עבודה קשה, המסירות הגדולה שלך לחזון, והאמונה הגדולה בי ובכוחותיי, שאני יכול ומסוגל לעשות זאת, הן שנתנו לי את הכוח ואת העוצמה הנפשית להמשיך וללמוד תורה בגדלות ובמסירות - על אף הקושי של הגיל, הבושה הגדולה להתחיל ללמוד לקרוא בגיל ארבעים, העמל הרב בלימוד יום יומי רצוף, ללא הפוגה במשך עשרות שנים - ולפעול למען החזון הגדול של ירושלים של זהב.
תלמידיו של ר' עקיבא ונשותיהם גם היו "חיילים רוחניים" של ירושלים והצטרפו לחזון הגדול אך רחל הצטיינה בכך ולכן היא היחידה שזכתה בתכשיט של ירושלים העשוי מזהב. כמובן, לא התכשיט היפה עניין אותה, אלא מה שהוא סימל.
נשות תלמידי ר' עקיבא גם ביקשו תכשיט כזה אך הם סירבו לתת להם. "היתה אשתו יוצאה בקרדוטין ובעיר של זהב. אמרו לו תלמידיו רבי ביישתנו ממה שעשית לה. אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה" (שם).
לא מדובר כאן על קנאה רגילה אלא על טענה עמוקה: התכשיט הזה של ירושלים מציין את החזון הגדול והרי גם אנחנו, תלמידיך, מאמינים בחזון שלכם ואם כן גם נשותינו ראויות לענוד את התכשיט "ירושלים של זהב". ענה להם ר' עקיבא: לא כל אחת ראויה לענוד את התכשיט, ובוודאי לא זה העשוי מזהב, משום שהחזון הזה קשה מאוד ליישום והוא דורש הרבה מסירות נפש.
בינתיים, רק רחל הוכיחה את עצמה, על ידי עשרות שנים של עמל וסבל מתוך ויתור על עושר רב, נוחות וכבוד, וכל זאת על מנת שר' עקיבא יוכל ללמוד תורה ולממש את החזון. לא לחינם רחל הייתה ראויה להינשא לר' עקיבא שהיה דומה לה באופיו ובאידיאלים שלו.
גם היום אנו זקוקים לאנשים שיהיו ראויים לענוד את התכשיט הזה. אנשים שמפיצים בעם ישראל דברי שלום ואמת, אנשים שיודעים לאהוב, לחבר בין קצוות. אנשים שרואים את הטוב בכל אחד. אנשים שמוכנים למסור את הנפש, להקריב את הקרבן, להקדיש את החיים למעט החזון והמטרה הגדולה שתקרב את הגאולה.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר בקריית גת