חדשות כיפה

יום ירושלים זה נס גלוי

להבדיל מיום העצמאות שאותו ניתן להסביר בקושי בצורה טבעית, איחוד העיר ומלחמת ששת הימים הוא נס גלוי הרבה יותר. הרב סנדרס מסביר למה זו התודעה שצריכה לשנות את אופן ניהול העיר

Yonatan Sindel, פלאש 90

צילום: Yonatan Sindel, פלאש 90

התנועות הציוניות, הישראליות, הן תנועות אקטיביסטיות. התנועה הציונית דיברה במשך שנים על גאולת עצמנו על ידי עצמנו. הישראליות הנה אומת ההיי- טק, הסטרט-אפ הבלתי נגמר, הקרביות , היזמות וההפגנות. למען האמת, זהו הלך רוח עולמי שהתחיל לפני כמה מאות, האדם הפשוט לוקח אחריות והזיז הצידה את הכנסייה ששלטה בו בשם האלוהים.

הדברים עומדים בסתירה מובהקת לאתוס הגלותי הקלאסי על היהודי החלש היושב ומתפלל לאל שיגאל אותו. למעשה, גם בגלות זה לא עבד כך, הרבה מאוד יהודים אימצו את הנרטיב של המודרניזציה והפכו גם הם לאנשים חילונים שאלוקים נמצא בעולמם רק כפולקלור אבל ודאי לא כנוכח ממשי ומנהיג.

מבחינה זו הציונות הדתית, היא שילוב מרתק, המוצאת את עצמה מטלטלת בין הקטבים השונים. בסופו של הספר איש ההלכה (פרק ו') מצוי חיבור נפלא ופחות ידוע של הרב סולוביצ׳יק שנקרא "רעיונות על תפילה'', הרב סולוביצ׳יק סובר שם שהתפילה אינה מתחילה בבית הכנסת. את הדברים הוא אומר כאשר ברקע מרחפת כמובן השאלה של פעולתה של התפילה; האם התפילה הינה מוקד לבקשה מן האלוקים, האם בתפילה גנוזה האמונה שהאדם לא באמת אחראי למעשיו וגורלו.

תשובתו של הרב סולוביצ׳יק לשאלה הזו היא שלילית. הוא מאמין שבכדי שהאדם יתפרנס הוא צריך לעבוד - לא מדובר כאן במה שמכונה היום ״השתדלות״ - אלא הרבה מעבר לכך, כסף נכנס לחשבון הבנק של מי שעובד ולא לחשבון של מי שיושב ולא עושה דבר, כי כך הוא טבע העולם אותו ברא האלוקים. האדם יכול להסתדר ולהתקיים גם ללא נוכחות של האלוקים בחייו. כאשר חתם הקב״ה את מעשה הבריאה הוא נתן לבחיר יצורי כדור בארץ את ההנהגה של העולם הזה. לאחר שחוט האדם הקב״ה הסביר לו במילים שאין קיצורי דרך של פירות קסומים אלא רק 'בזעת אפיך תאכל לחם' ובנים מגיעים גם עם עצב. מי שרוצה להצליח ולבנות חברת מופת צריך לקחת אחריות על החיים שלו ובעיקר להבין שאין 'נהמא דכיסופא', אין ארוחות חינם.

לקח לאנושות זמן רב להבין את הרעיון. העולם היה צריך לעבור דרך כפירה גדולה, למרוד בשלטון הדת בכדי לקחת אחריות על חייו. אך כאן בדיוק מצויה הסכנה שהכפירה בדת תישאר הנורמה. במאמרו "הוד הקרח הנורא", מתאר הרב קוק את הכפירה כפתח לאמונה גבוהה יותר, לדידו של הרב קוק, בניגוד לכל דת אחרת שהכפירה משפיעה על עצם הדת ויכולה לפרק אותה, ביהדות דבר כזה לא יכול להתרחש כיוון שמקורה של האמונה היהודית הנו מעל הטבע, ב'שער החמישים' כלשונו. הכפירה לא יכולה לגעת בשער החמישים, הוא תמיד מצוי בטהרתו. אך כאן בדיוק מצוי הסוד אותו מתאר הרב סולוביצ׳יק ברעיונותיו על התפילה.

בכדי ש'שער החמישים' יהיה אפקטיבי - יש צורך שהאדם יהיה מודע לקיומו - שיהיה משמעותי בתודעה של האדם. נכון, מתחת ל'שער החמישים' הדברים הם באחריות האדם, אך אין זה אומר ש'שער החמישים' אינו אמור להיות חלק מן חייו של היהודי.

היהודי מודע לכך שחייו הם תחת שלטונו, אך עדיין הוא משתוקק שהקב״ה יהיה מעורב בהם, אין זה אומר שכל דבר שהוא עושה הוא לא מחפש בו את קרבת האלוקים. לא מדובר כאן במודל נוקשה - כל הדברים שאדם עושה שיחשוב שהוא עושה אותם לשם הצלחתו בעבודת השם, דהיינו שבעת שהאדם הולך יאמר לעצמו "אני הולך בכדי להיות בריא יותר וכך אוכל לעבוד את השם טוב יותר"-חיים מעין אלו בעוד הם חיים בעלי משמעות, חסרים הם בזרימה טבעית ופשוטה. מדובר במצב שדבר זה מתרחש, כי אפשר אחרת. מדובר כאן במצב בו האינסטינקט הראשוני של האדם הוא לחפש בכל דבר איך הדבר תורם לעבודת השם שלו, לקרבת השם שלו- שהאדם קורא ספר הוא אוטומטית ישאל את עצמו, מה הוא לוקח מכאן לקרבת אלוקים, האם הדבר מקרב אותו או מרחיק אותו. מדובר כאן במצב בו האדם מוצא ערך ורצון לקחת חלק בדברים שרק תורמים לקרבת השם שלו, זוהי התשוקה הטבעית שלו, הרב סולוביצ׳יק מכנה מצב זה ״התמכרות לקרבת האלוקים״.

אדם לא יכול לגשת לתפילה , אומר הרב סולוביצ׳יק, בלי שאלוקים נוכח בחייו היום יומיים בבחינה האינטימית ביותר ולצפות להתפלל כמו שצריך. התפילה היא הזמנה, היא הזמנה ל'שער החמישים' לפרוץ לחיינו. האדם יכול לבד, אבל הוא לא רוצה לבד, הוא רוצה שאלוקים יתערב. אין זה אומר שהוא לא פועל, לא עושה, אך הוא רוצה ושואף שחייו יוארו לא רק באור מעשיו, אלא באור הנס.

הציונות הדתית היא תנועת עשיה ששואפת לנס. אולי לכן יום ירושלים תופס מקום כה מרכזי בחייו של הציוני דתי, בעוד את הקמת המדינה אפשר להסביר בצורה טבעית (בקושי) הרבה יותר קל לזהות את עקבות הידיים של ההתערבות האלוקית בששת הימים, את התשוקה לנס ב'ירושלים של זהב' של נעמי שמר שהושר בדרך פלא לפני המלחמה ובנאומו המכונן של הרב צבי יהודה ביום העצמאות ערב המלחמה.

דומה אבל, שאחרי הנס הגדול נתקלנו באתגר מחודש ביחס לירושלים. ירושלים היא העיר המורכבת ביותר לניהול בעולם . קבוצות רבות מתרכזות בה: חרדים, חילונים, ימנים, שמאלנים, ערבים, דתיים ליברלים, חרדלים ועוד. בדרך הטבע מאוד קשה עד בלתי אפשרי לגשר על הפערים האלו. כל צד אומר 'כולה שלי' ו'כל דאלים גבר'. מבחינות מסוימות זהו המיקרוקוסמוס של המדינה, כל הנתונים הטבעיים דוחפים לפיצוץ.

אני סבור כי תפיסת הנס צריכה להמשיך ולהנחות אותנו גם כיום, כמעט יובל לשחרור העיר, בניהול העיר המורכבת הזו. אנו צריכים לאמץ פרספקטיבה שלא מסתכלת רק על הרגע, כי אז באמת אין לנו סיכוי, אנא חייבים לאמץ פרספקטיבה שמסתכלת מעבר; לדברים הנאצלים שנאמרו בנוגע לעיר הזו, למקום הגבוה של ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים, לעיר שלא נחלקה לשבטים, לעיר שהיא מרכז השלום והצדק ולא עיר של מלחמה וקולות קרב. דברים שנראים בלתי ריאלים, מנותקים וקצת הזויים במציאות היומיומית. אבל אולי זוהי הדרך היחידה להתמודד עם עיר הנס, לחיות בשאיפה לנס, להאמין שהוא כבר כאן, להתנהג כאילו הוא כבר איתנו ובכך לפנות לו מקום. ירושלים היא מקום של פתיחות לניסים כמעט חמישים שנה אחרי איחוד העיר אנחנו מתחילים להבין שבלי התנהגות ניסית בירושלים זה לא יעבוד.

הכותב הוא ר"מ במדרשת לינדנבאום, מלמד ב'מתן' השרון וחבר הנהלת תנועת נאמני תורה ועבודה.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר