חדשות כיפה

"בדרך לגאולה יש גם ייסורים"

לפני 49 שנים שוחרר העיר העתיקה וירושלים אוחדה. לפני 25 שנים עמד ח"כ מוטה גור, אז מפקד חטיבת הצנחנים בדיון מיוחד לרגל יום ירושלים ותיאר את הקרבות, את שיתוף הפעולה של האזרחים ועונה על השאלה האם הר הבית אכן בידינו? בנאום מלא אמונה הוא אומר: "נסתרות דרכי ה'"

משה מילנר/לעמ

צילום: משה מילנר/לעמ

כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, הרשו לי, ראשית כול, לפתוח בתודה אישית לכבוד

היושב-ראש. שכן, יום-ירושלים יועד לאתמול, לחגיגה פה בכנסת. עקב אבל משפחתי שלי

ניאות כבוד היושב-ראש לדחות את השמחה להיום. נסתרות דרכי השם, ואתמול בזמן הלוויה

נפטר קרוב משפחה אחר. בשעה זו הייתי צריך להיות בלוויה בחיפה, אבל גם המשפחה,

מתוך כבוד לכנסת וליום-ירושלים, הסכימה שאני אהיה פה היום. לכן, ברשותך אדוני

היושב-ראש וברשותכם חברי הכנסת, אני אשלח מפה ניחומים למשפחת וילף.

אני רוצה לצרף גם את ברכתי האישית למורי-ורבי וידידי טדי קולק, גם באופן

אישי וגם כראש העיר. מיותר לומר לכם, חברות וחברי הכנסת, שאינני רואה את עצמי

כמייצג את עצמי בלבד, אלא דובר בשמם של כל הלוחמים במלחמת ששת-הימים בירושלים:

לוחמי החטיבה הירושלמית, שהחלו פה את המערכה, חטיבת השריון "הראל", שהמשיכה את

המערכה, החטיבה שלנו, חטיבת הצנחנים, שהצטרפה למערכה - ואתם הרבה מאוד לוחמים

אחרים מכל הזרועות של צה"ל, שכולם תרמו תרומה משמעותית וניכרת לניצחון הגדול

שהביא לאיחודה של ירושלים.

מיותר להזכיר שאני חב תודה לרמטכ"ל של מלחמת ששת-הימים, חבר הכנסת יצחק

רבין, היושב פה, שהחליט את ההחלטה להעביר את החטיבה שלנו, שהיתה מיועדת לצנוח

באל-עריש וללחום נגד המצרים, להעביר אותנו לירושלים. תודה גם לממשלת ישראל ולמטה

הכללי.

אומנם, אין שום ספק, שלכל מי שהשתתף במערכה לשחרור ירושלים ולאיחודה, זה היה

היום הגדול ביותר בחייו. קשה לי לדמיין מה יכול להיות יום גדול יותר בחיים מהיום

הזה, שבו נשלחנו במלחמה כפויה עלינו, כאשר כולנו מיועדים למקום מסוים, והעלו

אותנו לכאן, לירושלים, ופה זכינו להשתתף בחוויה הנוראה מבחינת הדם והכבירה מבחינת

ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה האישית של כל אחד מאתנו.

והנה, בימים אלה אני נשאל לא פעם אחת, כפי שאני מניח שנשאלים גם רבים אחרים;

אבל כיוון שנפל בגורלי לדווח: "הר-הבית בידינו", אני נשאל: האומנם הר-הבית בידינו?

האומנם לזה ציפיתם? אני שמח לומר, שלפי מיטב הכרתי והרגשתי ומניסיוני האישי

היומיומי, אומנם הר-הבית בידינו! אומנם ירושלים מאוחדת, אומנם ירושלים היא

בריבונות יהודית! גם אם יש קשיים, גם אם יש בעיות, גם אם יש עליות ומורדות במצב

הרוח, אין זה משנה את העובדה היסודית, שבמלחמת ששת-הימים, בכ"ח באייר, ירושלים

שוחררה וחוברה לה יחדיו. היא נשארה והיא נשארת מאוחדת, ונקווה שתישאר מאוחדת

לעולמים.

ירושלים היא היום עיר מאוחדת. היא עוברת משברים, היא עוברת תקלות, אבל בדרך

לגאולה יש גם ייסורים. אין זה משנה את העובדה שאומנם ירושלים שלנו, ואומנם

הר-הבית והכותל בידינו. אנו בוודאי יכולים להעלות בזיכרוננו את הימים שקדמו

למלחמת ששת-הימים, את השנים הארוכות שבהן לא יכולנו להגיע לכותל ולא חלמנו לעלות

להר-הבית, ואיש לא דמיין את עצמו מטייל בדרכים, ברחובות ובשווקים של העיר העתיקה.

לכן, בכל השוואה, מכל נקודת ראות, אומנם התחוללה במלחמה הזאת מהפכה

בהיסטוריה היהודית, ואנחנו זכינו לא רק להיות בין מחולליה, אלא גם להיות בין

שומריה עד עצם היום הזה. אבל כאשר שואלים: מה היו הציפיות? חברי הכנסת, זו לא

היתה מלחמה יזומה על-ידי ממשלת ישראל או מדינת ישראל; זו לא היתה מלחמה שהיו לה

מטרות מוגדרות מראש, שכן אינני זוכר כלל שמישהו העלה על דעתו, שמרצוננו החופשי

נצא למלחמת תנופה, למלחמת התקפה.

על אילו ציפיות מדברים? מדברים על ציפיות ממלחמה כפויה, ממלחמה שקדמו לה

שבועות של חרדה אמיתית, של חרדה לקיום המדינה, ומול הציפיות האלה אנחנו יכולים

לומר בלב שלם ושקט, שהציפיות, כאשר התגלגלו לידי מקבלי ההחלטות ולידי הלוחמים,

הציפיות האלה התמלאו מעל ומעבר לכל דמיון. ואומנם זאת היתה מלחמה מתגלגלת, כיוון

שהיא לא תוכננה, אבל היא התגלגלה לא על-ידי מערכות חיצוניות, אלא מתוך עצמה,

על-ידי פרובוקציות של זרים. הגדולה של צה"ל והגדולה של הממשלה היו אלו: הגדולה

של הממשלה היתה זאת, שהיא נחונה בסבלנות רבתי למצוא את הרגע המדיני הנכון;

והגדולה של הצבא התבטאה בכך, שהוא הזדעק והוציא מתוכו את המיטב על-מנת שכל לוחמיו

יוכלו לעמוד במשימות, גם אם הן היו בלתי צפויות וגם אם הן היו קשות מאוד.

אנחנו, חלק גדול מהלוחמים בירושלים, אומנם הגענו לכאן בהפתעה, אבל בזה ניכרת

עוצמתו של צה"ל: שהוא עומד להילחם רק במצבים שיש בהם מן הצדק ומן הרוח; שיש בהם

מן העוצמה הצבאית ויש בהם משום התעוררות אנושית. אלה גם התשתיות המאפשרות לנו

להישאר בירושלים עד עצם היום הזה, ואם נרצה, אם נוכל, ואם נעשה כל מאמץ - לתמיד.

זאת היתה מלחמה צודקת מכל נקודת ראות, לכן נמצאו בה כל מאגרי הכוח שהתגלו

במלחמה. המציאות עולה על הציפיות שהיו, והמשך הציפיות תלוי רק בנו. יותר מזה:

הלוחמים שלנו עלו לירושלים, וירושלים התגלתה לא כדבר ערטילאי; לא כעוד מקום.

ראשית כול, התגלו תושבי ירושלים, אשר פתחו את לבם, את בתיהם, את דירותיהם,

והמשפחות התייחסו ללוחמים כאילו היו בניהן. כאשר הצנחנים התקרבו אל קו החזית,

שהיה בסך הכול 80 מטר מקווי הירדנים, הם לא מצאו בתים ריקים, הם לא מצאו חורבות

של סטלינגרד, אלא מצאו משפחות חיות תחת אש, חיות ולא נוטשות את המקום. וכאשר

הלוחמים היו צריכים להציב את המקלעים הכבדים, המשפחות נזעקו לעזור להם, קירבו

לחלונות את השולחנות, את הארונות, כרים, וכמו שהירושלמים מכירים: את ה"פערינעס",

הכול על-מנת שאפשר יהיה לייצב את המקלעים כראוי. התושבים לא ברחו כאשר החלה האש,

לכן אפשר לומר, שזו היתה מערכה שבה הלוחמים יצאו מחום המשפחות, מחום הבתים, היישר

אל חום האש. איך אמר לי פעם אחת המשורר חיים גורי? - לא היה אפשר להבין איך תחת

המסך האדום של האש הירדנית המלחכת, איך החבר`ה שלכם רצו ונפלו, רצו ונפלו, רצו

ונפלו ולא עצרו לרגע. איך? - מי שיוצא מבית חם וחי, מי שיוצא ממשפחה דואגת

ונותנת, לא יכול לעצור. הוא לא נלחם בעד דבר ערטילאי, אלא עבור אנשים, שרק לפני

שתי דקות עזב אותם; הוא נלחם עבור משפחות, שבניהן נלחמו באותה שעה בחזיתות אחרות.

נוצרה אחדות מלאה בין המשפחות ובין הלוחמים, בין העורף ובין החזית, וזה היה הרבה

לפני מלחמת המפרץ.

בירושלים בא לידי ביטוי שלם ומושלם כל הטוב, היפה והמאחד בין התושבים ובין

הלוחמים, ואי-אפשר להעלות על הדעת את גבורת הלוחמים בלי שמבינים את עוצמת הרוח של

התושבים. אלה הלכו האחד עם השני, לא עצרו, וזה היה המכבש אשר הביא לשחרור העיר

במספר כה קטן של שעות.

חברות וחברים בכנסת ואורחים נכבדים, נקודה אחרונה: ארצות-הברית יכולה היתה

לארגן לעצמה לוח זמנים במלחמה, חמישה שבועות הפצצה אווירית, אבל הכוחות של החטיבה

הירושלמית גמרו לשחרר את דרום-ירושלים כבר ביום שני אחר-הצהריים, והחטיבה שלנו,

הצנחנים, היתה ב"מוזיאון רוקפלר" כבר משעה עשר בבוקר. הדגל הלאומי היה מונף שם

כבר משעה שש ורבע. חטיבת הטנקים כבר היתה בגבעת-המבתר משעה עשר בבוקר. בפני

הממשלה ובפני המטה הכללי עמדה שאלה רצינית: מה המשמעות המלאה של מערכה בירושלים

העתיקה, על מרכזיותה לנוצרים, למוסלמים וליהודים, על המקומות הקדושים שבה וכדומה?

ואז, ביום רביעי בבוקר, בשעה 15:05, קיבלנו אישור עם פקודה לצאת, לתקוף מייד

ועכשיו, כיוון שלמדינת ישראל לא היה הלוקסוס של קביעת לוח זמנים למלחמה.

ברגע שנוצרה בעולם תחושה, שאומנם הניצחון עומד ליפול בחלקנו, השעון הפוליטי

התחיל לפעול נגדנו, והחלה המערכה על העיר העתיקה, על הר-הבית, על הכותל המערבי,

מכל הכיוונים ומכל העברים. מי יכול היה אז לשאול את השאלה: האם זה חפוז מדי? האם

זה מהר מדי? מי שואל שאלה כזאת כאשר תושבי העיר נמצאים תחת הפגזה משעות הבוקר? מי

שואל את השאלה הזאת כאשר עומדים ליד החומות? ירושלים העתיקה היתה מנותקת, לא

יכולנו לגשת אליה, והיא קראה לשחרור.

כבר אמרתי קודם לכן, כי נסתרות דרכי השם, וכך אומנם קרה. קיבלנו אישור עם

פקודה, יכולנו להפעיל את כל העוצמה, אבל זכרנו, בכל חטיבות הלוחמים, שאיננו

נלחמים בסטלינגרד אלא בירושלים, זאת עיר שהולכים לחיות בה, לא מחריבים אותה, לא

יורים בה אם אין צורך, ולא פוגעים במקומות קדושים שהולכים לחיות אתם. לא פוגעים

בנוצרים שהמקומות קדושים להם, לא פוגעים במוסלמים שהמקומות קדושים להם, אלא

מביאים בחשבון, שירושלים היא עיר של חיים ולא עיר של הרס. וכך אומנם תוכננה

המערכה. והנה פרצנו דרך שער-האריות, אנשי החטיבה הירושלמית פרצו דרך שער-האשפות,

והגיע אלינו כתב כניעה. ראשי העיר הערבים התייצבו והודיעו, שהם נתנו פקודה - לא

לירות. בו במקום נתנו פקודה דומה. העיר העתיקה כולה, הר-הבית והכותל המערבי

שוחררו כמעט ללא קרב, כיוון שברגע שהכוונה היתה רצויה, להימנע מפגיעה במה שאיננו

הכרחי, זכינו, וגם הביצוע היה רצוי. בתוך שעתיים הושלם טיהור העיר העתיקה כמעט

ללא קרב. לא נחרבו מקומות קדושים. נוצרים, מוסלמים ויהודים יכלו בפעם הראשונה,

אחרי 19 שנים, להגיע אל המקומות הקדושים להם.

זאת אומרת, מסכת של אירועים שתחילתה עניבת חנק בלתי צפויה, בלתי מתוכננת,

שצריך להשתחרר ממנה, והמשכה בירי על תושבי ירושלים, שצריך לשחרר אותם ממנו,

והמשכה בעמידה מול עיר הקודש והשאיפה ההיסטורית לגאול אותה. וכל אלה חברו יחדיו,

וכך זכינו ליום-ירושלים, וזכינו לחגוג את חגנו בירושלים.

אין לי ספק שזכרם של הנופלים מכל החטיבות, מסירות נפשם, גבורתם, העובדה

שלחמו כמכבש ולא עצרו לרגע, והבינו שהם נלחמים מלחמה צודקת ומלחמת קודש, אלה

בוודאי כולם ביחד נותנים הצדקה להמשיך ולשמור את מה שאמרנו ללוחמים שלנו מייד

בסיום הקרב: ירושלים היא שלכם לנצח.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר