"זו השנה הראשונה בלי האח שהציל את חיי"

בראיון ל"כיפה" מספר הרב הראשי לשעבר הרב ישראל מאיר לאו על השואה, על תובנות 70 שנה אחרי ועל האח, נפתלי לאו, שהציל אותו ושנפטר השנה

חדשות כיפה חנן גרינווד, כיפה 16/04/15 07:00 כז בניסן התשעה

"זו השנה הראשונה בלי האח שהציל את חיי"
Patryk Kosmider / Shutterstock.com, פלאש 90, צילום: Patryk Kosmider / Shutterstock.com, פלאש 90

"נפתלי היה לצידי לאורך כל השואה. הוא היה סחב אותי בשק על כתפו במקום בו אסור היה שיהיו ילדים כדי להציל את החיים שלי. אני חייב לו את חיי. השנה היא השנה הראשונה שאני מציין את יום השואה בלעדיו".

כנראה שאין אחד שלא מכיר, ולו באופן כללי, את סיפור חייו של הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לשעבר. כילד בן שבע בתחילת השואה הוא הצליח לשרוד את השנים הקשות במחנה הריכוז בוכנוולד, תוך כדי התחמקות ממוות כמעט וודאי, כשאחיו הגדול, נפתלי לאו ז"ל, עוזר לו ומציל אותו במצוות אביו שנהרג.

השנה, הזיכרונות הללו קשים הרבה יותר מבחינת הרב לאו מכיוון שלפני חודשים ספורים בלבד נפטר נפתלי והשאיר את האח הצעיר ללא אחיו הגדול שישמור עליו. אומנם, במהלך השנים גידל הרב לאו משפחה גדולה, ובנו הוא אף הרב הראשי הנוכחי, אך יחד עם זאת מדובר בהחלט בתחושה קשה של האח שעזב.

"אני לא מרגיש לבד, מכיוון שיש לי משפחה גדולה", אומר הרב לאו, אך מודה כי "יש צביטה בלב שאחי, שהציל את חיי, כבר אינו איתנו. בכל שנה בתאריך 11 באפריל, התאריך בו האמריקאים שחררו אותנו מהמחנה, הייתי מרים טלפון לנפתלי ואומר לו מזל טוב. הרגשנו שמדובר ביום ההולדת שלנו, יום השחרור שלנו, היום בו יצאנו לחופשי. השנה הייתה הפעם הראשונה שלא יכולתי להתקשר. כל השבת חשבתי על כך שזו הפעם הראשונה שאין לי למי לטלפן".

"הכאב גדול מאוד מאוד אבל אני רואה את חצי הכוס המלאה. הקמנו משפחות שזה דבר עצום. פעמים ביום אנו אומרים מודים דרבנן ואני מקפיד להדגיש את המילים 'שהחייתנו וקיימתנו. החייתנו - אז לפני 70 שנה, כשרבים מסביבנו נהרגו באכזריות. לאחר מכן, וקיימתנו - 70 שנה שאנו חיים וקיימים ואנו משתדלים לעשות משהו".

בעוד שעות אחדות יצעד הרב לאו יחד עם אלפים במצעד החיים בין בירקנאו לאושוויץ. לדבריו, גם היום, 70 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השניה והשואה, הזכרונות עדיין חדים וברורים. “אני זוכר היטב את האירועים, את הדמויות ובפירוש מרגיש את תחושות. בשעת מעשה לא מרגישים הכל, ופרספקטיבה של זמן מסתכלים לאחור ומבינים את העומק של האירועים. מה מעורר את הזיכרון? לפעמים זה הפרידה מאבא, מאימא. נזכרים במחבוא, ברעב, בכפור. יש רגעים שמזכירים לך את הרכבות, הכלבים. היו כל כך הרבה דברים. לעולם לא אוכל לשכוח".

(צילום: באדיבות הרב בני לאו). נפתלי לאו עם אדם המחופש לחייל נאצי, פורים תש"ו

הרב לאו מבהיר כי גם 70 שנה לאחר השואה עם ישראל לא שוכח את הזוועות שעברו על היהודים. “איך אפשר לשכוח?! עם ישראל לא שוכח כי יש לו אויבים שלא נותנים לו לשכוח. צאצאי המופתי חאג' אמין אל חוסייני, איש הדת היחיד בהיסטוריה שהגיע להיטלר והתנדב להקים בריגדה כדי להשמיד אותנו, עדיין רוצים לרצוח אותנו עד האחרון שבנו. אנחנו קוראים מדי יום על התפרצויות אנטישמיות, על כתובות גרפיטי, חילולי בתי כנסת ובתי עלמין, פגיעה בנפש ואיומים. בנוסף, מכחישי השואה מעוררים את הזיכרון בדרך משונה. נשיא איראן שמאיים להשמיד אותנו או בישוף בריטי שמכחיש את השואה מעוררים לנו את הנושא ומזכיר לנו שאסור לשכוח. גם אלפי הספרים, היומנים שנתפסו, מזכירים מדי יום את הדברים הנוראיים שהתרחשו".

"בימים אלו יוצא ספרי 'אל תשלח ידך אל הנער' ברוסית וביפנית”, מספר הרב לאו. "בנוסף, הוא יצא בסינית, באנגלית, בספרדית ואפילו בטורקית. מיליוני אנשים קוראים ספר בשם 'אל תשלח ידך אל הנער'. כך אנו מקיימים את הציווי של 'לא תשכח'. זה לא ציווי לא לשכוח אלא עובדה - אתה לא תשכח. לעולם לא תוכל לשכוח. תמיד יהיו אנשים שיזכירו לך, השכנים שלנו מסביב לא מפסיקים להזכיר לנו בכל יום ויום שעומדים עלינו לכלותינו".

"אני מקווה שאנחנו לא בסכנת השמדה", עונה הרב לאו על השאלה המתבקשת. “הקב"ה הבטיח 'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב'. הוא מייסר אותנו ופוצע אותנו, אבל נאמר 'יסור יסרני יה ולמוות לא נתנני'. אני מאמין גדול שסכנת השמדה לא נשקפ לנו, אך יחד עם זאת חייבים לעמוד על המשמר ולא לשכוח את מה שהתרחש בשואה".

הרב לאו אומר כי למרות שעם ישראל לא שוכח את השואה, יש הרבה מה לשפר במערכת החינוך, במיוחד לאור העובדה שניצולי השואה נפטרים ובעוד כמה עשרות שנים לא ישאר אפילו אחד. “התודעה לא פוחתת ורואים את ההתעניינות של בני הנוער מעשרות מדינות העולם במצעד החיים, אך יחד עם זאת לא עושים מספיק בנושא. באופן טבעי אנשים שחיו בשואה הולכים מן העולם. הייתי השבוע בכנס ניצולי שואה והגיל ההתחלתי היה 85. ראיתי אנשים נשענים על קביים או בכיסאות גלגלים. זו הייתה הרגשה קשה מאוד, לראות את האנשים שעברו את השואה במצב כזה, וצריך לשמוע את עדותם כל עוד הם נמצאים איתנו".

"לא עושים מספיק בנושא. בשעתו כל בית ספר בתל אביב היה צריך לאמץ קהילה. קהילת פרנקפורט לדוגמא אומצא בידי בית ספר צייטלין. לימדו בבית הספר על המקום, על היהודים בקהילה, לא רק איך הם נהרגו. התמונות הציפו את המסדרונות. היום לא רואים דברים כאלו", אומר הרב לאו.

"כמה שעשו, זה פשוט לא מספיק. בעשרה בטבת שנקבע כיום האזכרה לחללי השואה, היו מגיעים פעם אלפים. היו ממלאים את בתי הכנסת. היום מעטים בתי הכנסת שמלאים ביום זה. זה מראה שלא עשינו די כדי להפיח רוח חיים בזיכרון".

(צילום: cc by Netzer lau)

לקראת סיום הראיון מספר הרב לאו סיפור על אחיו נפתלי לאו ז"ל מהימים בהם היו במחנה, הוא כילד קטן מאוד, בין שמונה וחצי בלבד, ואחיו גדול ממנו בכמה שנים. “הייתי בבלוק מספר 8 בבוכנוולד עם שבויים רוסיים", הוא מספר. "אחי לא היה איתי אלא בבלוק עם היהודים, בתנאים הרבה יותר גרועים. הוא קדח מחום והיה פצוע בחלקים מגופו, ונלקח לעבר שער המחנה, לרכבת בו היו בפועל נידונים לקבר אחים".

"נפתלי ראה אותי מעבר לגדר התיל של הצריף. הוא דידה, זחל ממש, כדי להיפרד ממני, אמר לי שאין למצב הזה סוף. אין לנו אבא ואימא. לאחר מכן אמר שהוא לא יודע אם אשאר בחיים, אם הגהינום הזה יגמר אי פעם, אבל אם יקרה נס הוא ביקש שלא יקחו אותי למקומות שונים אלא למקום אחד ויחיד - ארץ ישראל", מספר הרב.

"לא ידעתי עברית. הוא אמר לי לומר 'ארץ ישראל' ושאלתי אותו למה. בתגובה הוא אמר שזה הבית שלנו, אליו חייבים להגיע, אליו אבא אמר להגיע ושם לא הורגים כי זה הבית. ואז הוא הלך לרכבת. בסופו של דבר הוא הצליח לקפוץ מאותה הרכבת, זחל לתוך בוכנוולד והציל אותי. שנינו זכינו להינצל והיינו העולים הראשונים הליגליים לארץ ישראל חודשים ספורים לאחר השחרור. נבואתו של הנביא עובדיה התקיימה. 'ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש וירשו בית יעקב את מורשיהם'. הצלחנו להינצל".

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן