הרהורים בעקבות מסע לפולין

במהלך המסע נפגשנו עם משלחות אחרות, מתיכונים כלליים ומישיבות תיכוניות. כבר תקופה ארוכה שואל אני את עצמי, האם ילדי ישראל לא יכולים להזין ולהשפיע האחד על השני –מאמונתו, מחכמתו, מהתנהגותו וממחשבתו?

חדשות כיפה הרב רפי מימון 27/04/14 18:29 כז בניסן התשעד

הרהורים בעקבות מסע לפולין
Shutterstock, צילום: Shutterstock

בהערכה רבה לבניי- תלמידיי היקרים

השנה יצאתי לראשונה עם תלמידיי למסע הזיכרון לפולין. זו הפעם הראשונה בה מבקר אני בארץ ניכר מאז עלותי ארצה בשנת תשמ"ג מטוניס.

יצאתי למסע מרתק עם עשרה מתלמידיי . לצערי , רוב התלמידים לא יצאו למסע, בשל העלות הגבוהה המעיבה עליו. השאלות צפות ועולות, והנך מוצא את עצמך לפני המסע תוהה "האם הצר שווה בנזק המלך".

ארבע לפנות בוקר בנמל התעופה. התמונה הראשונה אותה אני חורט במוחי - התעקשותו של תלמיד (לגביו התלבטתי רבות האם כדאי לצרפו למסע) להיות מי שאחראי על ספר התורה שניקח עימנו לפולין. לתומי חשבתי שזו בקשה לשעה הקרובה, אבל ההתעקשות המשיכה עד לוויכוח עם קצין הביטחון של נמל התעופה , מדוע אין ראוי לשים את ספר התורה "כמטען חריג" בבטן המטוס, אלא ראוי הדבר שיהא צמוד אליו במטוס עצמו. "אך אין לי כיסא פנוי בשבילו" טען הקצין, וזה בשלו "ינוח על כתפי במהלך הטיסה" . "ידוע לך שזו טיסה של ארבע שעות?" וזה משיב "גם אם תיקח יממה תהא תורה על כתפי...". לבסוף השתכנע הקצין, ולו בשל העקשנות והמסירות. "התורה מגנה עליי ואני אגן עליה במשכבי ובקומי בנסיעתי ובהליכתי... עד אשר יגיע ספר התורה לארון קודשו".

הגענו לוורשה, ההתרגשות מטפסת קומה.

במיידנק, החליט התלמיד לעזוב את הטקס המרגש , וחזר לכיוון האוטובוס. הבטתי בצעדיו המתרחקים וחשבתי "שיהיה בריא... כבר נמאס לו? חששתי מיציאתו..." . מכה על חטא גדול !!! בפני כולם ביקשתי ממנו סליחה. כל רצונו היה להביא את הספר תורה מהאוטובוס למחנה. בהתפרצות של בכי התקדם לכיוון הטקס , נעמד על המדרגה הכי גבוהה באנדרטה כשהוא עטוף בטלית מחובק עם ס"ת, מרוגש ודומע. וצעק בדרכו הוא "עם ישראל חי " ! לפני הנסיעה לא הייתי בטוח עד כמה מסע הזיכרון מעניין אותו או שמא - חו"ל... ואני תמה על כסילותי, איך חשבתי לוותר על בן יקר זה ...

ממשיך המסע.

לעיתים היה קשה לקום לתפילה במניין בחמש וחצי לפנות בוקר כאשר מאחוריך יום עמוס ומתיש גופנית ורגשית ועל משכבך עלית רק לפני שלוש שעות. אך על מצוות התפילין ותפילה (גם אם קצרה, אך בכוונה גדולה) לא יוותר תלמיד מתלמידיי , ולא כי הפניתי את תשומת ליבו, אלא בשל העובדה שזה מושרש בטבעו ובאהבתו את הבורא.

בהדלקת נרות ואמירת פרקי תהילים על קברות צדיקים, ראיתי שכינה שורה על ראשם של בני. אינני יודע מה גודל הכוונות שהיו שם, אך שכינה במו עיניי ראיתי.

למסע הצטרפו אלינו כמה אנשים לא צעירים- לא ברוחם ולא בגילם. הקשר שייצרו התלמידים עימם ,הכבוד שרחשו להם, הדאגה לכוס תה לפרקים ,ההתעניינות בשלומם, לוודא שלא ירגישו "לבד", ושמירה על קשר גם לאחר המסע, כל אלו רגשו אותי עד מאוד.

יכול אני לשבור לא מעט קולמוסים בתיאור החוויה אותה חוויתי עם תלמידיי , אך הזמן יכלה והמה לא יכלו. בניי לימדוני הם מהי אנושיות , מהי שמחה , מהי פשטות, ומהי דבקות בבורא כל אחד בדרכו.

במהלך המסע נפגשנו עם משלחות אחרות- מתיכונים כלליים ומישיבות תיכוניות . היה מעניין לראות את השווה והשונה. כבר תקופה ארוכה שואל אני את עצמי, האם ילדי ישראל לא יכולים להזין האחד את השני ולהשפיע האחד על השני -מאמונתו, מחכמתו, מהתנהגותו וממחשבתו של כל אחד מהם ?! האם עם ישראל אינו "מפסיד" כשכל סוג אוכלוסייה חי בארבע אמותיו ואינו יודע מה הוא מפסיד מארבע אמות חברו ?!

מדוע נוהגים כך בציבורנו, המכלה עצמו לדעת ? מדוע חוששים אנו מ"רווח" המתעתע "כהפסד" ? דומני ש"הפחד" מכלה זמנו אצלנו, והוא בשורש מציאות עצובה זו. אם רק נאמין בכוחנו לחנך את ילדינו, לא נירא ולא נחשוש מפחד מדומה זה.

חזרנו ארצה. כמה טוב לחזור לארץ הקודש, ולהצטער על אלו שלא זכו להגיע לכאן, וכל חטאם היה עצם היותם יהודים. יהודים שראו לנגד רוחם כי "עם ישראל יחיה ויקום גם אחרי שואה זו" בדגש על המילה "עם" - עם בו איש אוהב את רעהו , בו המאחד גדול מהמפריד, בו ימסור האחד את נפשו למען השני- עם ישראל חי וקיים !

למחרת המסע צריך אני לחזור לעבודה, לחשוב שוב על ה"מפריד" וה"שונה", ולשאול את עצמי, מה רוצה מאיתנו הקב"ה לאחר מסע כזה? האם אנו כחברה מסוגלים להכיל את השונות ולדעת להיתרם מפירותיה ? הצורר לא הבחין בינינו כי הבין שיהודי הוא יהודי ולא משנה מוצאו, צבע עורו או שם משפחתו. האם אנו כחברה מבינים ומפנימים מה שאויבנו במשך כל הדורות הבינו?

הדברים נכתבים בכאב גדול על מצבנו כחברה, אך גם בשמחה גדולה על שלמדתי מבניי יותר מרבותיי. ובעיקר בתפילה שתשרור בנו אהבה ואחווה ונראה כל אחד מעלת חברו ולא חסרונו, נראה את המאחד, נתמודד עם המפריד ונקבל מהשונה. רק כך בונים עם וחברה שלמה.

הכותב הוא מנהל בית החינוך אמי"ת המר רחובות

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן