בזכותך אנחנו פה

יום ראשון, 8:30 בבוקר:

כיוונתי שעון מעורר ל-7:15 במטרה לקום ב-8:00, אך בפועל יוצא שאני מתעוררת בבעתה רק ב-8:30, מתלבשת מהר ואז נזכרת שאין לי זמן להכין אוכל. אבל - גם הפעם הסנדוויץ' הנצחי שהכין לי אבא מחכה לי, למרות שיום קודם מחיתי בפניו שלא יכין לי ושאני אדאג לעצמי (ברור). מכניסה את הסנדוויץ' לתיק במהירות, קיס דה מזוזה ובטיסה שאני שמה לעבר התחנה אני עוד מספיקה לקלוט את הדגלים שאימא תלתה בחוץ בלילה שלפני. "מי היה מאמין" אני מהרהרת לעצמי ומקפצת במהירות לתחנה.

9:00 בבוקר:

מגיעה לתחנה ומבינה כי קו 15 כבר לא יהיה היום, לפחות לא ברבע שעה הקרובה.

חוצה את הכביש ובלית ברירה עולה על קו 18 המיתולוגי בירושלים שמסלולו הוארך, ובין לבין מסננת לעצמי: שוין.. מה לעשות.. עדיף מלחכות לחינם ל77 שיגיע עוד רבע שעה במקרה הטוב.

משלימה עם המצב ומכניסה את כרטיס הרב-קו שמצפצף והאור האדום נדלק. "אוף.. עוד כרטיסיה.. אגד המושחתים האלה". מוציאה מהארנק 70 שקל טבין ותקילין ונזכרת שרק לפני 70 שנה יהודים היו חולמים לשלם על כרטיסיה בארץ ישראל!

אני נרגעת לכמה דקות עד שבאמצע הנסיעה אני מבחינה שהמסלול - לא רק שהוארך, אלא אף שוּנה, ובמקום להמשיך לקרן היסוד הוא ממשיך לקינג דיוויד (מי שמכיר).עושה חושבים ומחליטה לרדת בתחנה הקרובה וממהרת לרחוב המקביל, שם אמצא לי אוטובוס מהיר ממנו. אני מתזמנת במהירות עם האפליקציה ויודעת שקו 7 אמור להגיע בדקה הקרובה. "כדאי שזה יהיה מהר כי אני חייבת להספיק את האוטובוס של 9:30 למזמור". חבל שאגד לא שמעו את תחינתי, כי קו 7 הגיע וכולו עמוס בנוסעים. איזה בעסה, אני מתה מעייפות, אין לי כח לעמוד. "יום השואה היום" אני מזכירה לעצמי, ולפתע אני מתרככת ורק מברכת על העומס הזה. אבל - יש גבול לסבלנות שלי. אני יורדת ממנו בצומת האיקסים (כן תולי.. איפה שמעיין שְטוּבּ...), ומגלה שפספסתי רכבת, והבאה תבוא אמנם תוך 3 דק', אך במונחים של בוקר אתם יודעים שכל דקה חשובה. "אוף"..., אני רוטנת שוב ואז מזכירה לעצמי שיש יהודים שהיו חולמים לפספס את הרכבת אך לפני לפני 70 שנה........... [לא שהייתה להם אופציה כזאת].... )-:

9:25 בבוקר:

לאט לאט אני מנסה לרדת מהאשליות, ומבינה כי אעלה על האוטובוס של 10:15, ולא זה של 9:30. הרכבת מגיעה ואני מוצאת את מקומי ליד ערביה שמדברת בפלאפונה (איזו מילה!). אמ.. אני חושבת לעצמי... גם אנחנו היינו סוג של מיעוט באירופה שלפני המלחמה, ותראו לאיזה יחס זכינו מצד השלטון. היא אמנם מיעוט, אבל סה"כ הם חיים פה די טוב, לא..? הלוואי עלינו לפני 70 שנה רבע מהיחס הזה שהם מקבלים.

9:30 בבוקר:

צולחת בשיאי גינס את הדרך לקומה שלישית של תחנה מרכזית, למרות שאני יודעת שהסיכויים להספיק את האוטובוס הם די אפסיים. מגיעה לרציף ומגלה כי האוטובוס לאשדוד חיכה רק לי (ולעוד כמה). אני משלמת ומתיישבת בספסל הראשון עם המיקום המושלם.

אח.. איזה תענוג.. נוף פנורמי ומיזוג.

מוציאה את הסידור אבל לא מסגלת להתחיל להתפלל.

חושבת על סבתא רחל.

וזה הרגע, כן זה הרגע בו מתפשט לראשונה באותו יום, חיוך גדול על פניי.

זה קצת הדהים אותי - אישה שעבר עליה כ"כ הרבה [ואנחנו לא ממש יודעים כמה, ואיך, ואיפה], ובכל זאת - הזיכרון שלי ממנה פשוט הצליח להעלות חיוך שלא מש מפניי (!). נזכרתי בתכניות טלוויזיה שהיא הייתה רואה, ואת הטלפון שהייתה טורקת לנו בפנים אם חלילה העזנו להפריע לה באמצע היפים והאמיצים (הי"ו...).

כל זה פשוט גרם לי לחייך מאוזן לאוזן באותם רגעים,

ושוב - אני חייבת לציין שזה הזוי בעיניי. פשוט לא הגיוני.

לעבור כ"כ הרבה סבל, ומה שאני זוכרת ממנה זה רק את האופטימיות, ומבט למעלה."הוא הבוס", הייתה נוהגת לומר לנו כשהיינו מעזים לדבר על ה'מִסביב' ("לפני המלחמה" - זה בערך מה שהיינו יכולים לשמוע ממנה, למרות שיום אחד היא התעצבנה עלינו שאנחנו לא שואלים אותה מה עבר עליה. זוכרים?).

סיפורנו עוד לא תם.

בערב אני נוסעת לניר גלים, לבית-העדוּת.

שיחה של ניצול שואה, תאום מתאומי מנגלה ימ"ש.

אז בין כל נרות הנשמה, התמונות המזעזעות, נפתלי בנט אחד ואוטובוס לירושלים -

אני קולטת את מניין ערבית שמקיימים הגברים בבית הכנסת של בית העדות.

"להיות עם חופשי בארצנו" אני מהרהרת לעצמי. בלי שיצחקו על הזקן, הפאות והכיפה שלך. להתפלל - בצו האל!...

בדרך לשירותים אני פוגשת בניצולת שואה שבאה גם היא לטקס שיחל עוד מעט.

פשוט רציתי לצרוח לה: "בזכותך אנחנו פה"!

בזכות סבתא, בזכות כל אלה שלא אמרו נואש,

שרדו את הזוועות והקימו לנו כאן מדינה -

רק בזכותם אנחנו פה.

ובזכות הקב"ה כמובן.

אז מה היה לנו פה (ספירת מלאי):

אוכל (סנדוויץ' וחפיסת שוקולד).

דגלים.

כרטיסיה אלקטרונית.

אפליקציה להגעת אוטובוסים.

אוטובוס עמוס.

רכבת קלה ומיעוט שלא סובל ואפילו זוכה ליחס הוגן+.

אוטובוס שמאחר לטובתי.

דברים שעליהם לא העיזו לחלום לפני 70 שנה.

אז תגידו לי - באיזה זכות?

באיזה זכות אנחנו חיים פה?

לאלוקים פתרונים

ומקווה שגם לנו.