אחת התמונות הגנריות שמתפרסמות לקראת יום השואה היא של בני נוער העומדים במחנה השמדה מורכני ראש ובוכים כשהם עטופים בדגלי ישראל. כמעט כל מי שהיה במסע לפולין יודע שתמונה הזו אמיתית ורבים אכן מתעטפים בדגלי ישראל במחנות ההשמדה או ביערות. המסר הבוקע מן אקט ההתעטפות ברור, מדינת ישראל היא נחמתנו, תשובתנו, תקוותנו וביטחוננו לאור המראות הקשים ונוראות השואה.
כמעט מדי שנה עולות וצצות ביקורות כנגד התמונה הזאת. לטענתם של המוחים, המסר אותו אנחנו אמורים ללמוד מן השואה הוא אוניברסלי ולא פרטיקולרי (מקומי), עלינו לדאוג למחות כנגד גזענות ואפליה, לעזור ולהושיט יד לעמים נדכאים ולבדוק את עצמנו תדיר כדי לראות שאנחנו איננו מדכאים.
בפשטנות מה, ניתן לסכם את שתי הגישות כך: האחת טוענות כי המסר מהשואה הוא 'עלינו להיות חזקים כדי שלא תהיה שואה שנייה' והאחרת טוענת כנגדה 'בכל אחד מסתתר נאצי קטן, עלינו להילחם כנגדו'. כנראה שישנה אמת מסויימת בשתי הטענות אך גם בעיות רבות. הבעיה בטענה הלאומית היא שמסרים כאלה נוטים להתדרדר למקומות לאומניים וגזעניים ובהפוך על הפוך להצדיק את הטענה האוניברסלית. הבעיה בטענה האוניברסלית היא שהיא מאוד לא הוגנת, מאשימה את הקרבנות במקום את הרוצחים, ודומה במידת מה להאשמת קרבן אונס ש'גם בתוכה יש אנס קטן'.
הכנסת, שקבעה את יום השואה בכ"ח בניסן, גרמה לכך שיום השואה יצויין בסמיכות לחג הפסח. מכיוון שכך, אולי ניתן ללמוד מחג הפסח ולהשליך את מסקנותיו על יום השואה. לכאורה, האירוע ההיסטורי שמצויין בחג הפסח, יציאת מצרים, שונה מאוד מהשואה. יציאת מצרים הייתה מאורע משמח וחיובי שנעשה ע"י הקב"ה ואותו אנחנו מציינים בחגיגה ובאמירת הלל. השואה לעומת זאת הייתה אירוע טרגי, קשה ועצוב בו לא חזינו ביד של הקב"ה ואותו אנחנו מציינים ביום אבל.
למרות זאת, אם נשים לב נוכל לראות שבתורה ובהגדה מחובר כמעט תמיד האירוע של יציאת מצרים לשנות העבדות שלפניו שהיו וודאי רעות וקשות. אם נשווה אותן לשואה, ההשוואה תהיה קבילה הרבה יותר. אם כן, מהו המסר אותו לומדת התורה משנות העבדות במצרים? איזה סיפור היא רוצה שנספר לילדינו?
קודם כל נשים לב מה לא כתוב. בשום מקום לא כתוב שעלינו להיות חזקים ואיתנים כדי שמעשה מצרים לא יקרה שנית או שעלינו להחזיק צבא גדול כדי להילחם נגד אויבינו. האזכורים שכן כתובים בהקשר לייחודו של עם ישראל ולאומיותו קשורים להיותו של הקב"ה הגואל ולידו האיתנה.
בשום מקום גם לא כתוב שבכל אחד מאיתנו מסתתר מצרי קטן ועלינו לדאוג שלא להיות כמצרים. המקומות בהם כתוב שעלינו להיזהר מ'מעשה ארץ מצרים' הם נקודתיים ונוגעים למנהגיהם של המצרים בעריות ולא לנוהגם לשעבד אחרים.
אז מה כן כתוב? ההצדקה הנפוצה ביותר למצוות התורה היא 'כי גרים הייתם בארץ מצרים'. המשפט הזה נכתב בהקשרים של צדקה, צדק, חמלה ומוסר. הסיפור אותו אנחנו צריכים לספר לילדנו בעקבות יציאת מצרים הוא שאנחנו יודעים מה זה להיות עבד, אנחנו יודעים איך מרגיש החלש והנדכא ובשל זאת אנחנו אמורים להיות הלוחמים הגדולים ביותר למען הערכים האלה.
התודעה הזו, שמתמקדת בחוויות העבדות ככזו שמדגישה את יכולת ההזדהות עם החלש והנדכא ועם מצבו הקשה יכולה ללוות אותנו גם בזכרון השואה. היא יכולה לפשר בין שתי הגישות הסותרות ביחס לזיכרון הזה ולסיפור שלנו. אנחנו יודעים איך מרגיש החלש והנדכא ומהי ההרגשה להיכבש תחת שלטון אכזר ולכן גם מבינים את חשיבות העצמאות והגאולה והיכולת להשתחרר ולעמוד על שלך. אך בשל העובדה שאנחנו זוכרים איך זה להיות נדכאים, נדע גם כיצד לא להדרדר למקומות מסוכנים, נבין את תפקידנו ההיסטורי בתור מגיניהם של חלשי החברה והעולם ואת המלחמה שעלינו להילחם נגד אלימות, דיכוי וגזענות.