ביום השואה ובתקופה שלפניו הורים רבים תוהים האם וכיצד אפשר להפגיש את ילדי הגיל הרך עם הזוועות והרוע שמסמל יום זה.
הורים רבים היו מעדיפים שהילד לא ידע, לא ישמע, לא יפגוש. שיישאר לעד מוגן בתוך הבועה של "העולם טוב". אין ספק שיש נוחות במגמה כזו - מה שלא רואים, לא קיים. אם הילד לא פוגש את הרוע, אין צורך להתמודד עם השאלות המפחידות העולות בעקבותיו.
סיפורי זוועה מהגננת
מצד שני, גם אם היה אפשרי מבחינה טכנית לסנן עבור הילד את המידע על העולם סביבו, ההתחמקות וההתעלמות גם מונעים מאיתנו להקנות לו כלים והבנה כיצד לפרש את העולם.
בכל מקרה, המציאות מוכיחה שאין דרך לסנן את המידע שיגיע אל הילד. הילד עשוי לשמוע מגננת סיפורי זוועה על מלך עריץ החוטף תינוקות רכים וזורק אותם ליאור, שיטבעו שם; הילד ישמע על מליון וחצי ילדים יהודים שהושמדו; הילד עשוי לשמוע ברדיו על פיגוע שהרג אב לילדים, או שיכיר בעצמו את המשפחה. הילד יכול לשמוע שיחת מבוגרים על "המצב עם איראן" או להתקל בכותרות בעיתון עם תמונות מבהילות. מידע על רוע עשוי להגיע אל הילד בזמן הכי פחות צפוי עבורנו כהורים, או בזמנים מתוכננים ויזומים כמו ימי זיכרון.
כאשר יש לנו הזדמנות שנקרתה בדרכינו, חשוב ללמד את הילד שגם הרוע הוא חלק מהמכלול. שאנחנו כהורים לא נבהלים, לא מתמוטטים, לא בורחים.
לשמוע את הגרסא של הילד
בשלב ראשון, כדאי לדובב את הילד כדי לשמוע מה בדיוק הוא שמע, קלט או הבין. פעמים רבות המידע מגיע אל מוחו של הילד בצורה מעוותת וחלקית, או שהוא חושש שהאיוּם מופנה אישית נגדו ונגד משפחתו. לאחר ששמענו את הגירסא שלו, אפשר לדבר על רגשותיו של הילד לאור המידע שנחשף אליו, לתקן אי-הבנות, להבהיר מידע.
הנקודה החשובה ביותר עבור הילד הרך הוא לשמוע שההורה שם עבורו. שההורה לא נבהל, ההורה יגן עליו, יהיה לצידו. בסרטו השנוי במחלוקת של רוברט בניני האיטלקי "החיים היפים", הוא מתאר סיפור-אגדה על אב ובנו המגיעים לאושוויץ. זהו מצב קיצון, בו היכולת של ההורה להגן על הילד כמעט אפסית. הדרך המקורית שבוחר האב כדי להגן על נפש בנו הוא לשכנע את הילד שהכל משחק, ושעליהם לשחק לפי הכללים כדי לנצח. בכך, הוא מעניק לילד משקפיים אחרות, שמאפשרות לו לשרוד את הזוועה סביבו מבלי להתרסק.
הסבר לעולם המבלבל
במפגשים שלנו עם הרוע בעיני הילדים, חשוב לתת להם משקפיים לפרש את המציאות. אלו יכולות להיות משקפיים של אמונה, של בטחון במנהיג העולם, של השגחה פרטית; יכולים להיות משקפיים של משמעות לאומית, או ערך מוסרי - כגון להסביר לילד מה נתן לגיבור ישראל את הכוח לקפוץ על רימון ולהציל את חבריו. יכולים להיות משקפיים של נרטיב לאומי - בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם.
הילד מחפש אצל ההורה שלו מצפן, פרשנות, הסבר לעולם המבלבל סביבו.
כמו שברור לנו שתפקידנו לתווך לו את שלל מצבי החיים, לא נירתע גם מלתווך לילד את הצדדים הקשים והעצובים, של מוות, אסון וצער אישי ולאומי. כך נבנה אצלו חוסן וכלים להתגבר ולהיבנות גם בעיתות משבר.
"עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע."
שרה נבנצאל היא מנחה בכירה להורים וצוותי חינוך בלייף סנטר, ומגשרת מוסמכת