חדשות כיפה

כיצד נסביר לילדנו הקטנים על יום השואה?

גם כמבוגרים קשה מאוד להכיל את האימה באירופה ואת הזוועות שבשואה. הקושי הולך ומתעצם כשאנו נדרשים לתווך לילדינו את המראות והקולות שהם שומעים בטקסים ובאווירה ברחוב. ד"ר ניצה דורי מתאימה את ההסבר לגיל הנכון ומצרפת מספר עצות כלליות להסברים

shutterstock

צילום: shutterstock

בכל שנה הוא חוזר. אותו יום שהורים היו מעדיפים להעלים ולגנוז מעיני הילדים עד שיגדלו קצת. עד שיבינו יותר, ולפעמים גם כאשר הם כבר גדלים עוד קצת ומבינים מעט יותר, אנו מתקשים להעביר להם את מאורעות השואה באופן שיתאים לגילם. מנסים לגונן עוד קצת, להעלים עוד שנה, לנסות לעבור את היום בכמה שפחות דיבורים על.

יום השואה. אני תוהה, אם יש גיל שבו באמת אפשר להבין עד הסוף את זוועות התקופה הזו של מלחמת העולם השנייה. האם קל יותר להבין בגיל עשרים? שלושים? חמישים?

ובכל זאת, הרי הם לפנינו, ילדים קטנים שעוד מעט ישמעו צפירה. ילדים שמחר הגננת תדבר איתם על "יום עצוב שבו אנו צריכים לזכור הרבה יהודים שמתו בגלל אנשים רעים, אבל הנה, יש לנו מדינת ישראל ופה אנו מוגנים ובטוחים ואף אחד לא יכול לפגוע בנו", ותדליק איתם נר נשמה (מקווה שזה יהיה פחות או יותר נוסח הטקסט הדבור שלה אליהם ולא מעבר לזה).

ומה איתנו, ההורים? מה תפקידנו? לחכות לשאלות? להיות בבחינת "את פתח לו?" ואם כן, עד כמה?

קטונתי מלתת טיפים להורים. כל הורה (ודאי הורה "ותיק"), מכיר את ילדו, יודע בדיוק מה מידת הרגישות שלו, בכמה אומץ או פחד הוא ניחן, מה משפיע עליו לטובה ומהם הדברים שיש להימנע מהם כי הם מעוררים בו חלחלה וסיוטי לילה, ומה רמת האינטיליגנציה שלו יחסית לחבריו. אבל אני חשה חובה לתת בכל זאת כמה טיפים קטנים להורים צעירים, שאולי מרגישים כעת מעט נבוכים ומעט חסרי אונים מול היום הזה, שבו ילדם ייחשף בפעם הראשונה, כילד שמתחיל להבין שהיום הזה הוא יום שונה (סביבות גיל 3), שמתחיל להבין שהיום הזה הוא יום שונה וקרה בו משהו לא טוב הקשור ל"יהודים" (סביבות גיל 4-5), שמתחיל להבין שהיום הזה הוא יום שונה וקרה בו משהו לא טוב ואני גם מתחיל להבין מה הדבר הלא טוב שקרה בו ליהודים, שהם בעצם אני (סביבות גיל 5-6): אני יהודי, אבא, אמא, סבא, סבתא וכל המשפחה שלי יהודים והדבר הנורא שקרה - קרה ליהודים כמונו. אמנם לפני הרבה הרבה שנים, אבל קרה למי שהם כמוני וכמו המשפחה שלי.

לאחר החלוקה הזו, מן הסתם יובן, שלילד בגיל 3 אין טעם להתחיל להסביר, אלא לחכות לשאלה. לפעמים השאלה תהיה הרבה יותר קלה למתן תשובה מהתשובה שהכנו מראש. אפשר לומר לו: תהיה צפירה כי זה יום עצוב. יש לנו ימים שמחים ויש ימים עצובים. היום הזה הוא יום עצוב ולכן הצפירה מזכירה לנו להיות עצובים. אם תבוא השאלה "למה?" אפשר לומר: "כי הרבה יהודים מתו ביום הזה". יבין - יבין. לא יבין, אין דרך אחרת להסביר. ילד בגיל 3 ראה כבר נמלה מתה בחצר ואולי כבר יודע שמוות הוא ההיפך מחיים, גם אם לא יודע להגדיר זאת במלים.

 

לילדים בגיל 4-5 אפשר טיפה להרחיב: אנחנו שומעים צפירה כי לפני הרבה שנים היו אנשים רעים (אפשר לומר שקראו להם "נאצים") שהרגו הרבה יהודים. למה? כי לא אהבו אותם. למה? אנחנו לא יודעים, סתם כך לא אהבו. אולי בגלל שהם אהבו רק מי שהוא כמוהם. אולי בגלל שהיהודים גרו בארץ שלהם והם לא רצו את היהודים בארץ שלהם. למה הם לא באו לארץ ישראל? כי הם לא חשבו שהנאצים יהיו כל כך רעים ויהרגו אותם. הם חיכו עד שהיה כבר מאוחר מידי. לפי שאלות הילדים, להתקדם לפי הבנתם. בלי להיכנס כמובן למושגים קשים. "מתו" "נהרגו", "הרגו אותם", אלו מלים מספיקות לילדים. לא צריך לפרט איך.

לילדים בגיל 5-6 אפשר להרחיב עוד טיפה: פעם לפני הרבה שנים חיו יהודים בכל מיני ארצות, ובכל מקום שנאו אותם כי הם היו שונים, אז התחילו להציק להם. להרביץ, לקלל, להתנהג לא יפה, ובסוף גם הרגו אותם. ואז הייתה השואה, המלה "שואה" פירושה - מקרה מאוד מאוד עצוב. אחרי השואה המון המון יהודים החליטו לעלות לארץ ישראל. כאן בארץ הקמנו צבא משלנו, מדינה משלנו, יש לנו חיילים ששומרים עלינו ואף אחד יותר לא יכול לפגוע בנו.

מאד חשוב, שאם במקרה הילדים שואלים אותנו שאלה שלא שייכת לארסנל המושגים שהכנו מראש, לא להתבלבל, לא להראות סימני מבוכה, אלא לענות בפשטות. למשל: מה זה טלאי צהוב? (ביקשו מהיהודים לשים סימן על הבגד כדי שיידעו שהם יהודים), נכון שהכניסו אותם לרכבות? (כן). מה זה גטו? (מקום בו הכניסו את כל היהודים כדי לדעת ששם יש רק יהודים, שלא יתערבבו עם מי שלא יהודי). אם השאלות ממשיכות להיות קשות יותר כמו שאלות על תאי גזים (אולי שמעו אח או אחות גדולים או מבוגרים מדברים ביניהם או ראו במקרה בטלוויזיה) להסיח את דעתם ולומר: "בוא, דברנו מספיק על דברים עצובים היום, בוא נעשה משהו נחמד ביחד. בוא נקרא סיפור, בוא נשחק במשחק. לא חייבים להיות עצובים כל היום".

כמה המלצות חשובות:
 לא להדליק טלוויזיה ביום זה. המראות קשים לילדים קטנים. עדיף גם לא לשלוח לחברים ביום זה. אין לנו שליטה על מה שקורה בבית החבר.

אחים גדולים מקבלים מראש הנחייה לא לדבר על כך לפני אחים קטנים. אתם והגננת המבוגרים האחראיים היחידים להרחבת עולם המושגים שלהם בנושא, להסברים, לפרשנות ולמתן תשובות לשאלות.

אפשר לנצל את אחר הצהריים לשיחה על: דברים שמשמחים אותי ודברים שמעציבים אותי/ האם קורה גם לנו שאנו לא רוצים לשחק עם ילד זה או אחר, ששונה מאיתנו? למה? שאנחנו שונאים מישהו? למה? להמשיך את סדר היום כרגיל. לדעת שגם הימים העצובים בלוח השנה שלנו הם ימים מחשלים ומעצבים ומבגרים.

 מקווה שעוד חמישים שנה, ההיסטוריה תיאלץ כותבים לכתוב עצות אחרות והמלצות אחרות להורים. עצות והמלצות לימים של שמחה וטוב לבב בקרבנו ובקרב כל אומות העולם.

 

הכותבת היא ראש החוג לגיל הרך במכללת שאנן הדתית האקדמית לחינוך בקריית שמואל בחיפה

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר