יום השואה: חובתו של הדור השני וגעגועים לאמא ואבא

כבן יתום מהוריו, מרגיש הרב מאיר נהוראי מחויבות גדולה יותר להמשיך ולספר את הסיפור, להשלים את החסר ולהחדיר תודעה של שליחות לבני הדור השלישי

חדשות כיפה הרב מאיר נהוראי 12/04/18 10:29 כז בניסן התשעח

יום השואה: חובתו של הדור השני וגעגועים לאמא ואבא
מתנצלים בפני הרב זייני. יו"ר בית הלל, צילום: בית הלל

בן זקונים הייתי לאמא ניצולת שואה - 'אוד מוצל מאש'. בילדותי לא הכרתי מהו סבא ולא ידעתי על מציאותה של סבתא. לא ידעתי את שורשיה של אמא, אך ידעתי שעברה מסע ייסורים נוראי.

האווירה בבית הייתה, שלא שואלים היכן סבא? והיכן סבתא? לא שאלנו את אמא כמה אחים ואחיות היו בבית? אמא שלנו כימי בריאת העולם, היא חווה, 'אם כל חי', הספור המשפחתי מתחיל ממנה וכל מה שקדם אינו חשוב. לא שואלים ולא דורשים לא חוקרים ולא מבררים. שערי המידע נעולים.

ההרגשה בבית הייתה מוזרה. כבן זקונים שחי לבדו בבית הוריו, רגיל הייתי לרגעים של דממה בבית, שכתליו, מן הסתם, ספגו דמעות רבות. גם ההתנהלות השגרתית הייתה שונה. הרגלי אכילה אחרים. אמא הייתה עומדת לידי ודורשת שאסיים את כל האוכל , אסור היה להשאיר מאומה בצלחת. הצריכה הביתית הייתה בדיוק כפי הצריך ולא יותר, שמא נזרוק אוכל.

לא תמיד מרגישים בנוח להזמין את החברים שגדלו בבית ארץ ישראלי טיפוסי צברי. דאגותיה של אמא היו מעל ומעבר למקובל. היה עלי לתת דין וחשבון מאין באתי ולאן אני הולך. אסור היה לחזור מאוחר הביתה. אולם תמיד הבנתי, שמקורם של הדאגות הם מאותה תקופה ומצאתי את עצמי יושב ומהרהר, מה קרה שם? אבל מיד המחשבות בטלות, ההרהורים מופסקים, יש דברים שהשתיקה יפה להם. מילד סקרן ושואל התרגלתי להיות הבן שאינו יודע לשאול.

ככל שעוברות השנים אנחנו, בני דור השני, יודעים יותר, חשופים יותר, ואט אט אנו מגלים שיש סבא ויש סבתא, אפילו שמותיהם ידועים. אנו חושפים משפחה גדולה וענפה ונורמטיבית, שאימא ואבא שלנו גדלו בתוכה, אבל עדין ההעלם גדול מהגלוי וההסתר רב מהנגלה. ככל שחולפות השנים, הגעגועים מתעצמים, מחפשים אנו את דמויותיהם של סבא וסבתא, מבקשים אנו לחשוף שורשים ולצייר בלבנו את דמות דיוקנם.

בעשור האחרון לחייה של אמא ז"ל לאחר שעברה אירוע מוחי מורכב ושכבה על ערש דווי, היא קמה ממיטת חוליה וקיבלנו שתי מתנות. קיבלנו את אמא וקיבלנו את הסיפור האישי, בעדות אמיצה שהחליטה לתת.

סיפור שהחל ממשפחה דתית חסידית, שגרה בכפר קטן בקוז'מינק. אבא מנחם מנדל, ואמא שרה הינדה. והילדים שמואל מרדכי, האח הבכור, עם אשתו ותינוק על ברכיו, לאה'לה, שושנה רויזה (אמא), צירה, הערש לייב. כפר שקט שניחוח יהודי עולה מתוכו. שטיבלאך, בתי מדרש, ניגונים וניחוח של תבשילי שבת. יושבים יחדיו ושרים שירי שבת, ולומדים תורה.

כאשר הצורר הנאצי החליט להוציא לפועל את ההשמדה נחרבו מחוזות שלמים של יהדות וכך גם אותו כפר קטן בקוז'מינאק. משם החל מסע ייסורים נוראי. המשפחה הועברה לגטו לודג'. שם הופרדה אמא מאביה ואחיה ואחותה. משם הגיעה אמא יחד עם אמה, סבתא שרה הינדה, והערש לייב, בן הזקונים המתוק, לאושוויץ. וגם שם נקטע הקשר.

שם נשפך דמם של סבתא שלי ודוד קטן וצעיר לימים - ה' יקום דמם. ומשם בודדה וגלמודה הובלה אמא לסטוטוף למצעד המות. הליכה ממושכת בשלג הקר, הדם קופא, והלב נשבר, ואני מדמיין את מחשבותיה בעת הצעידה, על אביה תלמיד חכם, על אמה המסורה, ועל אחיותיה ואחיה. שם צעדה ונפלה, ובמצעד אוחזת בידה אישה חזקה, זיסל, בת דודתה, שלא ויתרה לה. צועדות יד ביד בצעדה נוראית ומלמלות את הפסוק: 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי'. לאחר ששרדה את המסע, עברה אמא תלאות רבות, עד שחזתה בעיניה את ארץ הקודש. עיכובים בקפריסין רצוא ושוב, עד ההגעה אל המנוחה והנחלה. סיפור תמציתי ונורא זה, שמכיל בתוכו ייסורי תופת, נצרה אמא בליבה במשך שנים רבות.

ככל שחולפות השנים קשה להבין מאין היו לבני אותו הדור כוחות להקים בית חדש, משפחה חדשה. טראומה כזו הייתה יכולה להעסיק אלפי פסיכולוגים ואותם אנשים בחרו בשתיקה, בדממה. הדור ששרד את השואה, בכה את בכיו מאחורי הפרגוד, לבל יראו את דמעותיו. אני גדלתי בצילם של ניצולי שואה, שבחרו לשתוק ולא לדבר.

השיח על השואה עלול היה להציף שאלות כבדות משקל. שמא הדיון היה מערער את אמונתם של ילדיהם, שלא זכו להכיר את סבא וסבתא. אותם אנשי שם היו חדורי שליחות, לבנות משפחה בארץ, לאפשר לילדים תנאים טבעיים ונוחים, לגדול בארץ ישראל מתוך רוח דתית אמונית וציונית. לימים התבגרנו והתחתנו , הקמנו משפחות. חלק גדול מאיתנו, בני הדור השני, הופכים במהלך השנים לסבא וסבתא ופתאום מגלים שקיבלו תפקיד שלא ידעו את מהותו. למי מאיתנו היה סבא וסבתא? מי ידע על קיומם של סבא וסבתא?

ישנם ימים שחושב אני, כיצד היו נראים חיי, עם עצה טובה של סבא וסבתא? איזה אופי של קשר היה יכול להיות בינינו? האם היינו משחקים ברחובות ירושלים או שמא היינו ממשיכים בקהילת קוז'מיניק, כאשר שפת היידיש שגורה בפינו? אנו, מן הסתם, נשאל שאלות שלעולם לא תהיינה פתורות, כל מה שניתן לחלום הוא, שלעתיד לבוא אזכה להכיר את נשמותיהן של סבא מנחם מנדל, וסבתא שרה הינדה, את הדוד שמואל מרדכי, ואת הדודה לאה ודודה צירה והדוד הצעיר הארש לייב. נוכל לספר להם, שמאז שנקטעו חייהם עברו שנים ואחת מבנות הבית, אחותם, שושנה רויזה, אחת ויחידה שרדה את השואה. זו אמא ז"ל, אהובה ויקרה, שלימים התחתנה והקימה משפחה בת ארבעה ילדים וזכתה לנכדים ונינים רבים. כשנהיה שם למעלה, נפתח את מסכת סנהדרין ונלמד בחברותא את המשנה המדהימה האומרת:

"שאדם שרוצח אינו הורג רק את האדם, אלא 'דם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם', שכן מצינו בקין שהרג את אחיו שנאמר (בראשית ד') 'דמי אחיך צועקים'. אינו אומר דם אחיך, אלא דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו. לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא".

רק הדור שלנו יכול להבין מה המשמעות של נפש אחת, של אדם אחד. כמה חיים יכולים לצאת מנפש אחת ששרדה את השואה. כמה מתעצם הכאב, כשחושבים אנו על דמם של שישה מליון ועל דמי זרעם שזועקים באדמת הנכר. איזו אימפריה אנושית היינו יכולים להיות, משפחות לרוב, של בנים ונכדים ונינים. אולם אדריכל העולם, הקדוש ברוך הוא, הנהיג את העולם אחרת וגזר דין קשה וכואב. זכיתי להיות בן של אמא, שקיבלה את דינו של הקב"ה בהכנעה ובכפיפות קומה. אנו ממשיכים בדרכה ומצדיקים עלינו אנו את הדין בכל רגע ובכל שעה, גם כשאנו לא מבינים וגם כשאנו לא יודעים את מהלכיו.

כבן יתום מהוריו, אני מרגיש מחויבות גדולה יותר להמשיך ולספר את הסיפור, להשלים את החסר ולהחדיר תודעה של שליחות לבני הדור השלישי. הנכדים בשלים יותר והם שואלים. הם חכמים, הם יודעים לשאול. כל אחד מאיתנו נושא מטען מהבית, אבל כיום, כשהתבגרתי וכאב לילדים, אומר אני לכם ניצולי השואה - אתם גיבורים, אתן גיבורות, איך הצלחתם לשרוד, איך הצלחתם להשתקם, ללא רגע אחד של מנוחה, אפילו כשכבר הצלחתם לשוב לארץ ישראל, מצאתם את עצמכם נלחמים במלחמת השחרור.

אנו, בני הדור השני, מצדיעים לכם ומודים להקב"ה שנתן לנו כאלו הורים ואת הזכות הגדולה לבנות איתכם את העולם מחדש. היום אני מרגיש את עוצמת הזכות להיות שותף לבניית העולם, לשקם את המשפחה, שכולה נספתה בשואה. היום אני מבין, שכל מה שהרגשנו בבית הוא כאין וכאפס, ואינו מאוזן ביחס לסבל שסבלתם בצעירותכם. אפשרתם לנו חיים נורמאליים לחלוטין, ביחס לאסון שפקד אתכם.

כיום, לאחר שהופסקה השתיקה והעדויות על השואה הנוראית ממשיכות להגיע עד ימינו, אנו, בני הדור השני, מבינים שמוטל עלינו תפקיד לאומי ויהודי, להמשיך ולספר את הזוועות, את רצח ההמונים.

כיום, כשמדינת ישראל נמצאת בפריחה מחד, ומאידך, גלי האנטישמיות הולכים ומתגברים, אין לנו ברירה, אלא להמשיך את הסיפור הנוראי של השואה, למען יידעו הדורות הבאים.

זה סיפור מצרים של הדור שלנו למען יידעו הדורות הבאים. לא נשכח לעולם!

הכותב הוא יו"ר ארגון רבני ורבניות בית הלל ורב משואות יצחק

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן