אני חבר של השואה בפייסבוק. נרשמתי לפני כמה חודשים לדף שמעלה תמונות ופרטים מן השואה והדף הזה תופס חלק גדול מאוד בפיד שלי. זה לא מפתיע, כבר בתור ילד קטן ראיתי את נר היזכור התמידי (החשמלי) בבית של סבא וסבתא שלי ולא הבנתי למה, אבל כדרך חוויות כן הבנתי שיש משהו שצריך לזכור כל הזמן.
סבא שלי כתב ספרים שמטרתם להנציח את קהילתו (יאסי ברומניה) שהייתה ואינה, אחיה של סבתא שלי היה בלי יד "בגלל הגרמנים" וידענו שימי תמוז בהם נרצח אביו של סבי הנם ימים רגישים (ובאמת סבי אף נפטר בסמיכות לתאריך).
זו החוויה שלי כאשכנזי שהוא דור שלישי לשואה. התעמקתי לא מעט בספרי יד ושם, צפיתי בעמוד האש ובסדרות תיעודיות רבות על השואה, הסיוטים שלי כללו נאצים ותאי גז ובגדול השואה תמיד שם.
אני לא חריג בנושא, כך רבים מהחברה הישראלית, רבים מן האשכנזים. מערכת החינוך הישראלית גם היא תורמת לנושא בהוראת השואה מגיל צעיר, במסע לפולין, בטקסים מלאי הסיפורים ועוד. המערכת הפוליטית גם היא תרמה הרבה לדבר, החל מראשי ממשלה (לא רק ביבי) שהשואה היא מאורע מכונן עבורם ושמזכירים אותה לא מעט ובהשוואה הבלתי פוסקת של כל דבר לשואה (גם כשההשוואה עצמה מופרכת לחלוטין) ועוד.
אבל בימים האחרונים יצא לי לשמוע מספר התייחסויות שונות ליום השואה בפרט ולזיכרון השואה בכלל. נחשפתי לתודעה מזרחית שמרגישה קצת לא קשורה ושייכת ואף מלווה בתחושה של זרות לנוכח השואה ובעקר בתחושה שמי שאין לו מת במשפחה אינו חלק "אמתי" מהחברה הישראלית (ותעיד על כך הסצנה האלמותית מזגורי אימפריה בה בבר מסרב לעמוד בצפירה באמירה "כשהאשכנזים יעמדו לזכר אגוז אני אעמוד בצפירה").
נחשפתי לתודעה של עולי חבר העמים שמבחינתם זיכרון השואה שייך הרבה יותר לחוויית הניצחון על הנאצים ולתשעה במאי- יום הניצחון הסובייטי על הנאצים. דבר זה מובן גם לאור העובדה שכמעט בכל משפחה של עולי חבר העמים היה לוחם בנאצים ולא מעט אבדו את חייהם בצורה הזאת.
נחשפתי לתודעה החרדית של זיכרון תמידי דרך החובה להמשכיות של חיים יהודים, תודעה של זיכרון שמנותקת מסמלים לאומיים. ובאופן מפתיע גם לתודעה ערבית/מוסלמית שבאמת מפחדת שהם הבאים בתור באירופה (אני יודע שלא דומה בכלל, אבל כך רבים מרגישים). הבנתי שיש זיכרון שואה אחר, שגרם לי לשאול את עצמי איך אני רוצה שיתעצב זיכרון השואה שלי.
יצא לי לשמוע את ידידי הרב מרדכי זלר, הרב של אוניברסיטת קימבריג', עורך חופה. במעמד שבירת הכוס הוא אמר: "כרגע נציין את העובדה שהעולם הוא מקום לא מושלם, אנו נציין את העובדה שהעולם הוא חסר, שיש בו צער ועושק שקשור לעובדה שירושלים והמקדש אינם בנויים עוד. עיר השלום, ירושלים של מעלה אינה עומדת על תילה, אך ברגע זה שנשבור את הכוס השמחה שלנו תתפרץ. אנחנו לא באמת מסוגלים להיות עצובים עכשיו ברגע החופה, אנו נתפלל שהשברים של העצב שמתנפצים עם הכוס ישטפו את העולם כולו וישאו על עצמם את השמחה האדירה של סיום מעמד החופה". מיותר לציין שאימצתי את הדברים ואני אומר אותם בחופות שאני עורך.
כל כך הרבה ניסיונות נעשו כדי שהקהל לא יצעק מזל טוב בעת שבירת הכוס ויתחבר למימד של אבלות החורבן אך הם לא פעלו. יהודים המשיכו לצעוק מזל טוב בעת שבירת הכוס, עד כדי כך שכשסתם כוס שנשברת אנחנו צועקים מזל טוב. אני רואה בדברים האלו של הרב מרדכי זלר קריאה מדויקת ביותר של המציאות, את העובדה שבימינו יש ערבוב בלתי אפשרי של שמחה ועצב, את זה שעם ישראל זוכר את ירושלים, מזכיר את חורבן המקדש מספר פעמים ביום, אך לא בדיוק בצורה של אבל, אלא בצורה של זיכרון. זיכרון שלא מאפשר לשכוח מחד, אך שאינו משתק ויוצר פוסט טראומה מאידך.
ברור לי שהדין היה שונה בדור שראה את החורבן. באותה תקופה רצו האנשים להפסיק לאכול בשר, להפסיק לשתות יין ואז בא אליהם רבי יהושע ואמר שאי אפשר, שצריך לתחום את האבל לתחום מוגדר: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר וגם להתאבל יותר מדי אי אפשר, כך לא חיים, אז כשאדם בונה בית חדש הוא משאיר מקום לא מסוייד זכר לירושלים, בחתונות שוברים את הכוס זכר לירושלים ועוד (על פי מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב).
אך אנו לא ראינו את חורבן הבית אל מול ענינו, אנו רואים את התוצאה שלנו. לא חווינו את החורבן, אנו רואים את ההר עומד בשיממונו, אנו חווים את התוצאות- אבל הן לא כואבות ולא יכולות להיות כואבות כמו מישהו שעבר את החורבן עצמו, או אפילו כמו הדור השני לחורבן.
רבי יוחנן אבד עשרה מבניו והיה מסתובב עם העצם של בנו העשירי סביב צאוורו (ברכות ה:), לרבי יוחנן מתו תמיד היה מוטל בפניו, אך לאלו שהכירו את רבי יוחנן לא זה היה המצב, הם לא חוו את מה שהוא חווה ולא ניסו לחיות את הכאב שלו כשלהם- הם היו אחיו של איוב ולא איוב עצמו. ואנחנו, שמכירים את רבי יוחנן רק דרך סיפור, מרגישים הזדהות עם הטרגדיה אך ודאי שאנו לא צריכים לנסות להרגיש את מה שהוא הרגיש.
גם בהלכות אבילות ישנם שלבים שונים. יש את השלב לפני הקבורה בו המציאות הנפשית כה מסובכת עד שהאבל פטור מכל המצוות, יש את השבעה בה יושבים בבית ועוסקים במת, יש את השלושים בה לא גוזרים את השיער, יש את השנה בה אומרים קדיש ויש את יום הפטירה שמצוין כל שנה בתאריך הפטירה, מה שמכונה אצל אשכנזים- יארצייט. ככל שהזמן עובר, גזירה על המת שישכח מן הלב אך לא ישתכח מן המציאות. המת הופך להיות זיכרון עמו חיים, זיכרון שמלווה את המציאות אך לא מכתיב ומגדיר אותה. בציבור עדות המזרח יום הפטירה של מנהיג גדול הוא יום הילולא שמח, בו מתחברים לצדיק. בציבור החסידי יום הפטירה של אדמו"ר הוא התוועדות בה שותים ושרים.
אני לא חוויתי את השואה, יש עוד עמנו כאלו שכן, אבל אני לא. אני נולדתי למדינה חזקה, למדינה עם צבא, לעולם בו לעם היהודי יש בית, יש מקלט בטוח. השואה מאוד רלוונטית בחיים שלי, אך הניסיון להנכיח אותה להפוך אותה למאורע פועם, אינו נכון.
אני מדמה את זיכרון השואה כזיכרון המקדש, משהו שזוכרים ויום אחד בשנה אבלים עליו ובעקר מצפים לשיקום ולגאולה. אך יום תשעה באב אינו רק יום שקיעה באבל, זהו יום בו נולד המשיח, זהו יום שמעורבבת בו ציפייה משיחית. אנו מזכירים כל יום את בית המקדש, אך אנו חיים עם זיכרונו ומתפללים לבנייתו מחדש.
הניסיון להשאיר את השואה כפצע פתוח מנטרלת את ממד הזיכרון של השואה. כשמתעקשים להשאיר משהו כפצע פתוח, או שנוצרת דלקת או שנוצר מרד פנימי ביחס לדבר הזה. אני לא יודע אם אנחנו צריכים לייסד "התוועדות ליום השואה", אך ברור לי שהזיכרון היהודי הוא חזק יותר מכל- זיכרון ולא חיים בטראומה.
השואה היא מאורע שאינו דומה לשום דבר שהיה למי מן העמים והניסיון ללמוד ממנה מסרים לימינו מגוחך בעיני. השואה אינה קולניאליזים, היא אינה דיכוי במרד באכזריות, היא גם לא פשע מלחמה, היא גם לא שנאת הזר כי הוא לא כמוני. בשואה גילנו את המיצוי של האנטישמיות שכללה את שנאת היהודי והרצח שלו רק בגלל שהוא מי שהוא, רק בשל היותו יהודי. השואה אינה מאורע אוניברסלי אלא מאורע שהאוניברסלי חולל לעם היהודי. אין שום דבר דומה לשואה ובעזרת השם גם לא יהיה. היא בולטת ביחידותה וכך צריך לזכור אותה. אך צריך לזכור אותה ולא לנסות להנכיח אותה כחיים עצמם.
יותר ויותר נראית לי הצעתם הישנה של הגרי"ד סולוביצ'יק ומנחם בגין לקבוע את יום השואה בתשעה באב, כחלק מהזיכרון היהודי הקולקטיבי. אך ברור לי שגם כיום שיום השואה הוא יום נפרד- המיקוד צריך להיות שונה, יותר זיכרון ופחות פצע אישי. אלו שהמתים מוטלים בפניהם, אלו שאוחזים עוד בעצם של בני המשפחה שהלכו ואינם, אלו שחוו את הנוראות- ברור שבשבילם הפצע תמיד יהיה פתוח, אך עבורי המצב הוא שונה. אני זוכר ולא שוכח, אך אני לא רוצה פצע, אני שואף לזיכרון.
ואולי בדרך זו גם ציבורים אחרים שחשים קצת מנותקים מן היום הזה ימצאו בו את מקומו בפרט ואת מקום זכר השואה בלבם בכלל.
בסופו של יום אני אעשה אנפרנד לשואה בפייסבוק ואמשיך לזכור אותה כחלק ממני. עם זאת אני מקווה שהסיוטים שלי ושל הילדים שלי ושל המדינה כולה כבר לא יצבעו בצבעה, אלא שהיא תהווה כוח המניע, זיכרון לעוול ולרשע האוניברסלי ודחיפה להיות אדם טוב יותר- למעני, למען העולם ובעקר לזכר הקדושים הנרצחים.
הכותב הוא ר"מ במדרשת לינדנבאום או"ת סטון וראש תחום מנהיגות חינוכית בנאמני תורה ועבודה