חדשות כיפה

"תשובתנו נחושה- נצח ירושלים"

המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות קשה אבל הכרחי. הרב מאיר נהוראי על הלוחם ניצול השואה שלחם במלחמת העצמאות ועל נאומו של המפקד זילברשמיט

Shutterstock

צילום: Shutterstock

כל שנה יום הזיכרון הוא קשה מנשוא. קולות הבכי מלווים אותנו, ודמעות של עצב ממלאים את פנינו. חז"ל אומרים: ' אל תפרוש מהציבור' המשמעות היא, שאדם צריך להשתתף בצער הציבור. כוחו של יום הזיכרון הוא בהתאספות של כל חלקי העם בבית הקברות. עומדים כולם ליד קברי הנופלים ומורידים דמעה. היציאה לבית הקברות היא משמעותית ומבחינה מוסרית היא מבטאת יותר מכל את ההשתתפות בצער הציבור. בשעה 11 בבקר בשעת הצפירה בו בזמן, שכולם נעמדים בשתיקה עומדת רחל ובוכה עם כל האימהות 'קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ' כעבור שעות עוזב העם את בתי הקברות ובשעת ערב מתאספים כולם ברחובות ודמעות מתחלפות בקולות של שמחה וריקודים. כיצד מתאפשר מעבר חד מרגע של עצב לרגע של שמחה?

דומה שכבר מרגע הקמת המדינה דמעות של בכי מתערבבות עם דמעות של התרגשות ושמחה. בערב הכרזת המדינה בתאריך ג' באייר התחולל קרב קשה על גבעת החי"ש השולטת על הדרך שבין ירושלים לחברון. בקרב זה נפל גיבור פליט שואה, שהגיע בגפו ללא משפחתו לארץ ישראל מרודוס ושמו משה סורמאני. ימים אחדים קדם לכן בתאריך כה ניסן נערך קרב קשה עקוב מדם במנזר הרוסי אשר בגוש עציון. שם נהרגו מספר לוחמים ומוש משה זלברשמיט המפקד ספד לחיילים ואחד מהמשפטים החשובים ביותר שאמר לחייליו: "מה אנו ומה חיינו - העיקר הוא המפעל בו אנו חיים. נכה באויב בכל מקום שנשיגינו, נפריע לממש את זממו. תשובתנו נחושה - נצח ירושלים".

האויב היה חזק יותר והצליח לכבוש את הגבעה. ומכאן בצעדי ענק התקדם הלגיון לכיוון כפר עציון ומשואות יצחק. בפעם הראשונה נהדף הלגיון מירי לוחמי אנשי משואות יצחק בגבעת הסלעים. למחרת, התחדש הקרב ובשעות הצהריים פרצו משורייני האויב את שער קיבוץ כפר-עציון וחדרו לתוכו. בתחילה ניסו המגינים להמשיך ולהילחם בתוככי הקיבוץ, אך האויב היה חזק יותר ויצאה התשדורת אחרונה מכפר-עציון לירושלים: "מלכה נפלה" - כפר-עציון נפל בקרב! 127 לוחמים נטבחו באותו יום בכפר-עציון, רק ארבעה נותרו בחיים. גוש עציון מבכה את לוחמיו ובו בזמן צהלות של שמחה נשמעות בכל הארץ.

ומאז אנו יודעים רגעים קשים של אבל ומכירים רגעים יפים של נחת. גברים נפלו ואלמנות התחתנו, ילדים נפלו ואימהות ילדו וכך גם השנה בשעת בין השמשות של יום הזיכרון נידרש לזכור יותר מכל את צוואתו של מוש המפקד: "מה אנו ומה חיינו - העיקר הוא המפעל בו אנו חיים".

חגיגות יום העצמאות אינן מתעלמות מהאבל. ביום זה אנו יכולים להתבונן בצורה מעמיקה במפעל הגדול שאנו חיים. נתן אלתרמן כותב בשירו 'העם ושליחו': 'כי מותר לאומה לגיסם ,לתפקיד רק באם לבבה מאמין, שתהיה ראויה בפניהם להביט, ולומר את צידוק הדין'. וכך נעמדים אנו ביום העצמאות וגאים על תקומתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. הסמיכות של המאורעות מעצימה את הזיקה שבין נפילתם של הגיבורים לתקומתה של מדינה בארץ ישראל. קולות של בכי וקולות של שמחה זה חלק ממנגינתו הנצחית של עם ישראל.

הכותב הוא יו"ר ארגון רבני 'בית הלל'

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר