חדשות כיפה

סיפור: עצמאות לא באה בשבת

חיים אקשטיין בסיפור לרגל יום העצמאות

shutterstock

צילום: shutterstock

"אין עלייך, אמא," אמר פסח בפעם החמש עשרה תוך שתי דקות. "אצלך לא צריך לאכול לחם, לאכול פיתות, מרק אחד שלך והבנאדם שבע עד מוצאי שבת. אין עלייך, אמא." הייתי מרוצה לשמוע את כל המחמאות האלו. לא בגלל שאני צריכה מחמאות או משהו כזה, אלא פשוט בגלל שהעדפתי שפסח יהיה מרוכז הפעם במרק. כשהוא מדבר על אוכל - אין שום בעיה. מצידי שידבר גם על העבודה שלו, או על מזג האוויר השבת, רק שלא יתחיל עוד פעם לדבר על עצמאות. "ומה שמדהים," המשיך פסח, "הוא שכל פעם שאני נופל בשבת - סיר שלם מחכה לי."

כן, "נופל בשבת", ככה קוראים לזה אצלנו. אל תבינו לא נכון, אף אחד לא נופל באמת, הכוונה היא פשוט שמגיעים אלינו לשבת. כל פעם ילד אחר - ויש הרבה, בלי עין הרע - מחליט ליפול עליי. פסח, נגיד, יכול לא לראות אותי הרבה זמן. הוא שקוע כל הזמן בעבודת הפרך שלו, ובאמת שהוא עובד כמו עבד, עד כדי כך שאפילו כשנותנים לו חופש לשבוע הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. אבל פעם בכמה זמן הוא אומר שנמאס לו, הוא לא יכול כל כך הרבה זמן לבד, והוא נופל קצת על ההורים. "נופל בשבת". אחיו, חנוכה, תמיד נופל בשבת. יש לו תפקיד מכובד בהנהלה של "מכבי", נלחם כמו אריה מול כל ראשי הוועדים והדירקטוריונים שם בקופת חולים, אבל אין מצב שהוא לא ייפול עליי בסוף. או באמצע, או בהתחלה. יישב על הכורסה ליד הדלת, יסתכל על נרות השבת ויגיד: "תאמיני לי, אמא, כל מה שיש לי - הכל בזכותך. את השמן שמדליק לי את האנרגיות." ככה גם כיפור, וראש השנה, כולם נופלים מתישהו בשבת. גם פורים, עם כל העבודה המסתורית שלו במודיעין מול האיראנים (אפילו עם אבא שלו הוא לא מוכן לדבר עליה), מאז שהוא עבר לירושלים - גם הוא נופל בשבת. "מתחת לפני השטח," הוא אומר בחיוך, "ברור שההשפעה שלכם מסתתרת". כולם נופלים בשבת, רק עצמאות לא.

לא תמיד זה היה ככה. כלומר, עצמאות מעולם לא הגיעה לשבת, אבל היום זה הרבה יותר קיצוני מאשר פעם. בהתחלה היא הייתה מוכנה לבוא במוצאי שבת, לפחות למלווה-מלכה, לאכול קצת שאריות מהחמין, אבל מהר מאוד היא החליטה לא לבוא אחרי יום חמישי. אמרתי לה: לפחות תבואי יום שישי, תטעמי קצת מהמרק, קחי ביס מהעוגה, נדבר קצת ותסעי הביתה. שום דבר. מה יכולתי לעשות? אז כשהיא הייתה נופלת ביום שני, הייתי מביאה לה שאריות מהפשטידה, מספרת לה איך היה שבת. בסוף גם עם זה היא הפסיקה, ועכשיו היא באה רק באמצע השבוע, אבל לגמרי אמצע. או שלישי או רביעי או חמישי. כשאין שום דבר משבת, ועדיין אין שום דבר לשבת הבאה. "מצטערת, אמא, אני גרה רחוק," היא מוצאת לי תירוצים, "את לא רוצה שאני אחלל שבת בטעות, נכון? אז עדיף לי לא להגיע אלייך לפני שבת ואחרי שבת, ליתר ביטחון." כך היא אומרת לי כל פעם בטלפון, ואני שותקת, ובעלי שיחיה אומר: "ישתבח שמו, אפשר לסמוך על עצמאות שהיא שומרת שבת."

***

ומה קרה בסוף המנה הראשונה? בדיוק מה שחשבתי שיקרה. פסח גמר את המרק והתחיל לדבר. מה זה לדבר, הגדה שלמה יוצאת לו מהפה כל פעם שהוא פותח אותו. "תגיד, אבא, מה קורה עם עצמאות?" הוא שואל לתומו, לכאורה, אבל אני מכירה אותו. מתחכם. לא יודע לשאול דוגרי את מה שהוא רוצה.

אבא שותק. "אמרה שתבוא הפעם בחמישי," אני עונה במקומו.

"רק לא בשבת, הא?" פסח צוחק.

"אחותך לא רוצה לחלל שבת, ישתבח שמו," אומר בעלי.

"בטח לא רוצה לחלל, פה היא לא רוצה לחלל שבת. היא יודעת שאם היא תהיה פה, אתם תראו איך היא מעשנת כל השבת בלי לדפוק חשבון."

הנה זה מתחיל.

"אבל אתם לא מאמינים לי," ממשיך פסח לשפוך את חמתו, "ומעלימים עין מהעובדה שהבת שלכם מעשנת סיגריות. והיא בונה על זה שתעלימו עין, עושה מה שהיא רוצה."

מה הוא חושב, שאנחנו לא יודעים מה קורה עם הבת שלנו? שאנחנו לא עוקבים אחריה מאז שהיא התבגרה וביקשה 'שניתן לה עצמאות'? שאנחנו לא רואים איך היא מסתכסכת איתנו בכוח, ומסוכסכת עם השכנים שלה, ומסוכסכת בינה לבין עצמה? רק הוא יודע מה היא עושה ועם מי היא מסתובבת, ואנחנו לא? אנחנו רואים הכל, ושומעים הכל, ולא עושים כלום.

ובעלי שיחיה עדיין שותק. לא שיש לי מה להגיד, אבל אפשר לפחות להחליף את הנושא, לא? "תגיד, איך הולך בעבודה? מה עם פתיחת העסק שדיברנו עליה פעם?" אני שואלת אותו. הוא נשען אחורנית על הכיסא. "עזבי, אמא, שום פתיחת עסק. הכי משתלם להיות שכיר, וגם הכי נוח, אני עושה מה שאומרים לי ואין דאגות." פסח מתרווח בכסא ונשען עוד יותר אחורנית, עד שרגל הכסא נשברת פתאום, והוא מזנק ונאחז אוטומטית בכסא של אבא. "תאמין לי אבא, אין לי על מי להישען, רק עליך. גם את, אמא, אין עלייך."

***

ביום רביעי בערב, הדלת נפתחת בקול רעש, כאילו זיקוקי די-נור התפוצצו על סף הבית. "מה קורה, אמא?" היא שואלת. אולי הפעם אענה לה מה קורה איתי? שאני דואגת, מתוסכלת וחסרת אונים? יכול להיות שאם אגיד לה את האמת, גם היא תהיה מוכנה להגיד בכנות מה קורה איתה?

"הכל בסדר," אני עונה.

לפני שאני מציעה לה משהו לשתות, היא כבר נכנסת למטבח. אני כבר יודעת לא להתערב. היא מסתובבת במטבח, פוסעת בין המקרר לפינת האוכל, עוברת דרך השיש, חוזרת למקרר. צעדיה נחושים, אבל היא לא באמת יודעת מה היא רוצה. ככה נראים החיים שלה. לבסוף היא ניגשת בצעד בוטח למקרר, פותחת אותו ומוציאה מיץ תפוזים בהחלטיות מופגנת. אחר כך היא פונה לעסקיה: מתיישבת על הכורסה, מוציאה את הסלולרי מהכיס ומתחילה לנהל שיחות עבודה. ביקור של אמצע השבוע, כבר אמרנו.

בעלי שיחיה נכנס לסלון, ונעמד לידי. נראה לי שהיא בכלל לא מבחינה בו. "תראי את עצמאות שלנו," הוא אומר, מתעלם מההתעלמות שלה ממנו. "איך היא עובדת, איך היא מתפקדת, איך היא מנהלת עניינים, איך היא עומדת על הרגליים. בגיל שלוש למדה לרכב לבד על אופניים בלי עזרה מאבא, ובגיל 67 מנהלת עסקים בעצמה."

אני מנסה להקשיב לשיחת הטלפון שלה, אבל לא מצליחה להבין במה מדובר. אני רק שומעת איך היא צועקת, וקולטת איך היא נפגעת עד עמקי נשמתה, ורואה איך היא כמעט פורצת בבכי.

"כן," אני נאנחת, "אבל היא לא באה לשבת."

"אין דבר," הוא אומר, "שלא תבוא, אם יש לה חיים משלה. את עוד תראי, היא תבוא לשבת עם משפחה שלמה, אבל בתור גברת אמתית ולא כשהיא קשורה לסינר שלך."

עצמאות מנתקת את השיחה, וראשה נשמט אל בין ברכיה. אני לא ניגשת אליה, ממילא היא תדחה אותי. רק בעלי שיחיה מנצל את הרגע שהיא לא רואה כלום, מתכופף במהירות לתיק שלה שעל הרצפה ותוחב פנימה כמה שטרות.

עכשיו היא עוברת לשולחן, מתיישבת על הכסא השבור. אני לא מזהירה אותה, שתסתדר בעצמה. עצמאות מתיישבת, נופלת, פולטת זעקת כאב קצרה ונשארת על הרצפה. כעבור כמה שניות היא מתעשתת, קמה ומנסה לתקן בעצמה את הכסא. לא יודעת אם היא תצליח, בטח שוב אבא שלה החנון והרחום יעזור לה מבלי שתראה, והיא תהיה בטוחה שהיא הצליחה לגמרי בעצמה.

בינתיים אני מתבוננת בה. חרוצה, נמרצת, מוכנה לאתגר. קומתה טמירה וזקופה. הדמעות עדיין על פניה, אך הן אינן מסתירות את יופייה ואצילותה. עצמאית, גאה, אמיצה, לא תלויה באף אחד, מביטה למרחקים. כמו אבא שלה.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר