אורות התאורה הכתומים של הישוב קריית ארבע האירו את דרכם הביתה של המתפללים שהלכו הביתה מכיוון מערת המכפלה בשבת של תחילת חורף 2002. בכל חלון נראו משפחות מתחילות את ארוחת השבת השלווה, כשלפתע נשמעו יריות ופיצוצים רבים מכיוון העיר חברון השכנה. רגע לאחר מכן הגיחו אל הרחוב השומם מספר רכבים פרטיים של תושבי היישוב, דוהרים לאורך הרחוב תוך כדי צפירות. היה ברור שמשהו קורה בחברון, אך אף אחד מהתושבים לא ידע שגם 13 שנים לאחר מכן, האירוע הזה ייצרב בתודעה הישראלית כקרב על סמטת המתפללים ויגבה את חייהם של 12 חיילים, מתוכם מח"ט הגזרה דרור וינברג, ושלושה מתושבי היישוב, חברי כיתת הכוננות.
"האירוע התחיל בערב שבת", מספר משה פרדג', תושב היישוב, אשר הוקפץ יחד עם חברי כיתת הכוננות של קרית ארבע לאירוע בו נהרגו שלושה מחבריו, והוא עצמו נפצע באורח אנוש. "כל אחד היה במקומו סביב שולחן השבת, כשבאמצע הארוחה קיבלנו ביפר על האירוע, על ירי ופצועים באזור הפשפש הדרומי של קרית ארבע".
חברי כיתת הכוננות היו מתורגלים היטב. הימים ימי האינתיפאדה השנייה, ופיגועים היו דבר של השגרה. עם זאת, הבינו החברים כבר בהתחלה, לא מדובר על אירוע רגיל. "ידענו שזה משהו רציני. התלבשתי מהר, קפיצה בלב אבל חייבים להגיע כמה שיותר מהר. יצאתי מהבית ונכנסתי לרכב למרות שמדובר בשבת ונסעתי לכיוון חברון. תוך דקות כולנו כבר היינו בשער היישוב, כשכמה מאות מטרים מאיתנו מתרחש הקרב".
הצוות של פרדג' היה צוות ייחודי למדי מכיוון שהיה מורכב רובו ככולו מעולים חדשים. היו שלושה צרפתיים, פרדג' ביניהם, מפקד, ברוך דסטה, שהיה עולה חדש מאתיופיה, ישראלי אחד ואלכס צביטמן, עולה חדש מרוסיה.
"הגעתי לגדר של האירוע והבנתי מאוד מהר שאין לנו מה לעזור. האירוע היה בחברון ולנו יש כלל גדול, שאנחנו מיועדים להגנת היישוב ולא אמורים לצאת החוצה", מספר פרדג'. למרות זאת, הבין פרדג', כמו גם יתר אנשי כיתת הכוננות, כי מדובר באירוע חריג, ובאירוע חריג חייבים לפעול באופן חריג.
"החלטתי לעבור את הגדר, ולאחר שהגעתי לפתח הסמטה פגשתי את הקב"ט של קרית ארבע יצחק בואניש. הם כבר הוציאו ג'יפ עם גופה וידעו שהמח"ט נפל וקיבל דיווחים על כך שיש חיילים בג'יפ תקוע בתוך הסמטה".
"יצחק אמר 'מי רוצה להיכנס איתי לחלץ את החיילים' ולא היססנו", משחזר פרדג' את הרגעים הקשים. "התארגנו שבעה אנשי כיתת הכוננות ונכנסנו לסמטה".
"הלכנו מצד ימין והג'יפ האיר אותנו. כולם ראו אותנו ואנחנו לא ראינו כלום. יצחק היה בצד שמאל של הסמטה, והוא ביקש ממישהו לשבור את הפנסים של הג'יפ. אני, השני בתור, התנדבתי מיד לזחול ולשבור אותם, אבל צביטמן עצר אותי ואמר 'אני אלך'. זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו דיבר איתו. הוא יצא קדימה, נתן דיווח מהשטח והתחיל להתעסק עם הפנס. באותו הזמן המחבלים עשו איגוף, ובזמן שאנחנו ירינו לכיוון אחד, הם פתחו באש, כל הטור השמאלי נפל וצביטמן נורה. חטפנו מכה קשה - שלושה הרוגים ושני פצועים קשה. רק אני וחבר נוסף נשארנו שלמים בינתיים".
המכה אכן הייתה קשה. קצין הביטחון של קרית ארבע, יצחק בואניש, נהרג, ולצידו אלכס דוכן. אלכס צביטמן, שעקף את משה פרדג' בתור ואמר שהוא יצא היה ההרוג השלישי, כשהוא מציל את חייו של פרדג' מבלי משים.
"התקפלנו אחורה", מספר פרדג', "ונתקלנו במפקד שלי, ברוך דסטה, ששכב בצד. הרגל שלו הייתה לגמרי בצד. עשיתי לו חוסם עורכים, כשבדיעבד כדי להישאר בחיים הייתי צריך להמשיך ללכת. הוא אמר לי לברוח אבל סירבתי, המחבל התקרב אלינו וירה בי".
"הפינוי התעכב ומצבי מתדרדר. לאחר זמן מה פינו אותי במסוק ורק לאחר חודש התעוררתי. מבחינת הרופאים לא היה מה לעשות והוגדרתי נס רפואי. כך הקב"ה סובב את הדברים", הוא מספר.
בינתיים ממשיכים כוחות רבים בשטח לירות לעבר הסמטה, אך רק לאחר שעתיים וחצי האירוע מסתיים ותוצאותיו קשות: שמונה חיילים נהרגו באירוע, מתוכם גם מפקד חטיבת יהודה דרור וינברג, ושלושה מחברי כיתת הכוננות נהרגו. מספר נוספים נפצעו באורח קשה ואנוש, ורק בנס ניצלו חייהם. באופן חריג, הנופלים מקרב אנשי כיתת הכוננות נקברו בקבורה צבאית למרות שכלל לא היו חיילים, בשל השתתפותם בקרב ההירואי.
"אני מוגדר נכה צה"ל", משתף פרדג' בהתמודדות עד היום. "אין ספק שזה אירוע שגורר אחריו פוסט טראומה וזה חלק מהחיים. בשבוע של יום הזיכרון אני חי את האירוע כל רגע, מתחבר עם כל הסיפורים. זה קשה".
"צביטמן הציל לי את החיים. בהתחלה זה לא היה ברור לי, אבל בשנתיים האחרונות אני מבין שהוא דחף אותי. התנדבתי לכבות את הפנסים והוא קפץ קדימה. הוא הציל אותי", אומר פרדג'. "אחרי חודש, כשהתעוררתי, לא היה לי זיכרון של הדברים ועד היום יש קטעים שאני לא זוכר, אך בכל זאת, בכל הסיוטים הוא היה חלק מהזיכרונות, כל השלושה שנהרגו. הם עזרו לי לא ליפול, לא למות. בתת מודע הבנתי את זה כל הזמן, היום אני טיפה מבין את זה יותר".
"אני לא יודע אם הוא חשב על כך שהוא הציל אותי בכך שהלך, אבל יותר ויותר אני מאמין שהוא הציל אותי. הייתי עושה את זה בשבילו ללא ספק. היה שם טירוף של גבורה. הגבורה של הצוות הייתה אחת מנקודת ההצלחה של האירוע, כמובן בלי להוריד את הגבורה של החיילים מהנח"ל ושאר היחידות".
כשאני מבקש מפרדג' לספר משהו על צביטמן, הוא לא מהסס ומספר על החיוך. החיוך שליווה אותו תמיד. "כשאתה אומר אלכס צביטמן אני עוצם עיניים ורואה אדם עם חיוך. הוא אהב את ארץ ישראל. בצרפת, משם עליתי, אנחנו משוגעים על ארץ ישראל אבל פגשתי רק בן אדם אחד שבא מארץ אחרת ואני מרגיש קטן לידו בכל הקשור לאהבת הארץ. לאחר שהוא נפטר שמעתי שהוא נאבק למצוא את היהדות שלו ברוסיה, ולאחר שעלה עבד כל יום בשביל הביטחון של ארץ ישראל".
"היה לו רצון עז לתת למען ארצו. זה פשוט מדהים כמה שהוא אהב אותנו, את עמו ואת ארצו. ישנו במיטה אחת במילואים, היינו במארבים יחד. הוא היה בתפקידו קלע והוא תמיד שמר עלינו, תמיד ידענו שיש מישהו ששומר עלינו. גם בסמטה. רק אדם אחד היה יכול להיכנס לסמטה חשוכה. רק אנשים כמו החברים שלי בכיתת הכוננות. נכנסתי עם אלכס צביטמן ז"ל, עם אלכס דוכן ז"ל, עם ברוך דסטה שהתגבר לאחר מכן על פציעה חמורה ביותר, ועם כל שאר אלו שהיו שם, נפלו או נפצעו. ידעתי שמה שלא יקרה הם יבצעו את המשימה".
"הייתי עושה את זה שוב", אומר משה פרדג' לבסוף בתשובה לשאלתי. "אני יעשה הכל כדי להגן על הילדים שלי. זה לא אגואיזם אלא מצד אהבה לילדים. לאחר מכן זה ביטול עצמי מול כלל ישראל. אם צריך אעשה את זה שוב".