ישי.
כבר יותר מעשרים שנה שאני מנסה שלא תהפוך לי לקלישאה. כבר יותר מעשרים שנה שאני מתאמץ להשאיר אותך חי בתוכי. להשאיר אותך אמיתי.
אתה יודע שמזמן כבר התרגלנו לשכול, שאנחנו אלופים בלזכור אותך, אבל המאבק הזה, שלא תהפוך לקלישאה - הוא מאבק כמעט יומיומי.
למרות כל השנים שעברו, הצלחנו להשאיר אותך חלק מרכזי מהשגרה שלנו. אנחנו צוחקים עליך בלי סוף, מספרים עליך לכל מי שרק מוכן לשמוע, ומזכירים אותך בכל הזדמנות. הילדים, האחיינים שלך, חווים אותך כחלק בלתי נפרד מהיותם, ומכירים וחיים אותך.
אבל אתה מבין? יש יותר מידי רגעים שאני חייב להילחם שלא תהפוך לקלישאה. איך אפשר להמנע מקלישאות ברגעים שאנחנו מלווים את אמא בדרכה האחרונה, כשכולנו עומדים אילמים מול מיטתה, משתגעים מחסרונך, ולמרות הכל איכשהו אתה נמצא שם איתנו. איך אפשר לברוח מזה, כשהמצבות של שניכם צמודות זו לצד זו. כמה עצב, השלמה ואפילו נחמה נכנסים ללב שלי, שכל כך התרגל לשכול אבל בעצם לא התרגל לכלום.
קצת קשה לברוח מהקלישאות כשעילי, האחיין היחיד שזכית להכיר, כבר השתחרר, ואחישי-חי, שנולד עוד לפני שמלאה שנה לנפילתך כבר התגייס, לנח"ל, כמו 'דוֹד ישי'. לובש מדים שנתפרו על ידי העמותה לזכרך וכתוב עליהם את שמך, משוויץ בכומתה שלך ונראה בול כמוך.
גם השנה, כמו כל שנה בעשרים השנים האחרונות, חגגנו את שבת ויקרא, פרשת בר המצווה שלך, יחד עם 'חבורת השישינים', חבריך האהובים. קשה לא ליפול לקלישאות כשפעם היינו מצליחים לשבת כולנו סביב השולחן בבית, והיום, טפו-טפו חמסה-חמסה, אנחנו כבר צריכים לשכור אולם, וכולם חיים אותך, נושמים אותך, מדברים אותך.
כשאני מוצא את עצמי עומד באמצע הבית וצועק לישי לביא שלי 'ישי! כבר סיימת לסדר את החדר?', אני פתאום עוצר, נחנק לרגע, ומבין שאני נשמע קלישאה בדיוק כמו אמא.
לפני כמה חודשים, כשהכנתי את הכרזה עבור הערב לציון 20 שנה לנפילתך, ציירתי אותך בלי לתאר את פניך. רציתי להעביר את התחושה של הזיכרון שנשכח, את הטשטוש בין ישי האמיתי לישי שהפך לסמל. בערב עצמו, כשהדוברים סיפרו עליך ודיברו אליך בצורה כל כך טבעית, אמיתית וכנה, הבנתי שהצלחנו במשימה. שהצלחנו לשמר את רוחך, להחזיר את פרצופך.
 |
|
(עיצוב המודעה: חגי שכטר)
|
כשאני מביט במראה ורואה כמה השתניתי וגדלתי, ואתה נשאר לך צעיר, כמו שאומרת הקלישאה השחוקה ביותר, השרשרת שלך שלקחתי מאמא ומונחת על צווארי, מחזירה אותי להיות אחיך הקטן. הילד שהייתי כשניסיתי להבין מה אומרות המילים 'ישי נהרג'. הילד שהייתי כשניסיתי להבין איך מצליחים לקום בבוקר. איך ממשיכים בלעדיך. איך בוחרים בחיים.
כבר יותר מעשרים שנה, ישי, וזיכרונך עדיין חי. אתה עדיין חי.
כבר יותר מעשרים שנה, ואני עדיין מפחד, אז אני מבקש ממך ישי, תשאר איתי.
אל תהפוך לי לקלישאה.
אוהב, חגי.