חדשות כיפה

"מיום הולדתי אתה בשבילי אבא בתמונה"

בכ"ג כסליו תש"ח נהרג משה ליטבק, מצרור כדורים שנורה לעבר כוח מיוחד שהוביל למציאת נעדרים. בתו מאשקה כותבת לו על 69 שנים של געגוע, 69 שנים שלא זכתה לומר- אבא

צילום:

אבא יקר שלי, כל חיי אני רואה אותך רק בתמונה. 

כל שזכיתי בחיי זה לשמוע על השמחה הגדולה האחרונה בחייך. בכ"ט בנובמבר 1947 היום בו הוחלט באו"ם על תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל, אימא סיפרה לי איך היית שמח ורקדת איתה ריקוד קטן. למחרת סיפרת לארנון על היום ההיסטורי הזה כשאתה מרים אותו בזרועתך אל-על.

שבוע ימים לאחר אותו יום, יצאו שתי משאיות עם מיכלי מים מקיבוץ נגבה לכיוון קיבוץ גת. כשהגיעו המשאיות ליעדם, אחת מהן הושארה שם ואילו במשאית השניה הצטופפו חיים בירברג, מורדי בק, משה יולוביץ' ויוחנן ויעקב מילר. כשהגיעו לכפר כרתייה (צומת נהורה של היום) היא נתקלה במחסום אבנים וערבים מהכפר החלו להשתולל ולנסות לעצור את המשאית. משה יולוביץ' ויעקב מילר קפצו  וניסו לברוח, חיים נדקר בידו ונסע כל הדרך למשטרת עירק סוידאן, שהייתה בשליטת הבריטים, כשהסכין עדיין נעוצה בתוכו. שם ביקש עזרה שלא נענתה והמשיך בנסיעה הביתה לנגבה.

 היה זה יום שבת 6/12/1947 כ"ג כסלו תש"ח, בערב כשהגיעו שלושת החברים עם המשאית וסיפרו את שקרה, מיד התארגנה חברות הנוטרים ו–14 חברים יצאו עם אותה משאית לכיוון כרתייה דרך השדות בתקווה לאתר את משה ויעקב. לאחרי שעברו בוואדי מתחת לכפר בית עפה לא יכלו עוד להמשיך מפאת הבוץ. הם קיבלו החלטה ששישה חברים ירדו מהמשאית וביניהם אתה אבא שלי.

התחלתם לקרוא בקולי קולות בשמותיהם של יולוביץ' ומילר, אתה הלכת בראש השורה והובלת את שאר החברים בשבילי השדות, כשלפתע נפתחה אש ממארב שחיכה לכם, אתה לא הספקת לירות, נפגעת מצרור כדורים ונפלת פצוע שותת דם. חבריך ירו לעבר התוקפים ומיד לאחר מכן נשאוך פצוע על כתפיהם לכיוון הבית, אך בדרך נפחת את נשמתך.

בבית בנגבה, חיכתה אימא עם ארנון בן השלוש וחצי, כשהיא נושאת אותי ברחמה.

אבא, אני נולדתי כעבור 7 חודשים ביולי 1948, בעת פינוי האימהות והילדים מנגבה להרצליה לבית הספר וייצמן בעיר. מאז אני נושאת את שמך. אימא סיפרה לי שאמנם ידעת שהיא בהריון, אך לא ידעת את מין העובר והאם מצפה לך בן נוסף או בת חדשה. מיום הולדתי אתה בשבילי אבא בתמונה.

69 שנים של געגוע עוברות עלי. רק תמונה דהויה בשחור לבן נשארה, אותה ואת הסיפורים של אמא. דע שכל כך רציתי לשמוע את קולך ולו פעם אחת, לראות את פניך, לגעת בך, לחבק אותך וכמובן שאתה תחבק אותי ותרים אותי אל-על בדיוק כפי שהרמת את ארנון. רציתי לצחוק איתך, לרוץ איתך ולקרוא לך אבא, מילה שלא יצאה מפי לעולם. כשהייתי ילדה כתבתי לך מכתבים ושמתי אותם מתחת למצבה שלך. כאשר באתי כעבור זמן לשים עוד מכתב ולא מצאתי את הקודם, האמנתי שאתה לקחת אותו וקראת אותו. לא ידעתי שהגשם והרוח פיזרו את המכתבים לכל עבר.

69 שנה עברו, ארנון התחתן והביא לעולם שני ילדים, אך נהרג ב–1970 במלחמת ההתשה. אימא הלכה לעולמה בשנת 1988 ואתה קיבלת את שניהם שם למעלה בשמיים. לפעמים אני חושבת שאולי אתה טס על ענן לעבר ירושלים לבקר את אחיך הגדול יעקב ויחד אתם טסים על ענן גדול לעיר הולדתכם קוסטופול שכשנולדתם היתה חלק מפולין וכיום משתייכת לאוקרינה. ואני, אני כאן למטה נשארתי לבדי.

 לפני 8 שנים נסעתי לעירך הולדתך, קילומטרים ספורים לפני הגיעי לעיר אחזה בי התרגשות גדולה. ונשמתי לתוכי את הריחות והמראות שאני רואה, מנסה לחוות את מה שאתה ראית בשנות ילדותך. דע לך שבעיר עצמה לא נשאר זכר לקהילה היהודית, אפילו לא בית קברות. רק מצבות אילמות בתוך יערות שבהם נטבחו אלפי יהודים. אבא, הדלקתי נר נשמה, גם בשמך, לזכר בני משפחתנו שנרצחו והבאתי לארץ בלוטים של עצי אלון מאותו היער, בלוט אלון אחד שמתי ליד אבן מצבת קברך.

אבא, 69 שנה שאתה בשבילי אבא בתמונה ואני כל כך רוצה לראות אותך רק פעם אחת, ללטף את פניך ולהריח את ריח גופך, לדעת שאתה באמת האבא שלי ולא רק בתמונה.

אבא, אני אוהבת אותך וגאה בך.

בתך, מאשקה ליטבק.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר