"גיורא יקירי,
...מחרתיים אני מתחילה במשהו חדש. אולי אווילי, אולי דמיוני, אולי מסוכן. אולי אחד ממאה, אולי אחד מאלף ישלם בחייו. אולי בפחות מהחיים, אולי ביותר. אל תשאל מה, פעם תדע מה העניין. ...האם תבין? האם תאמין שיותר מרצון להרפתקה, יותר מרומנטיקה ילדותית הביאוני עד הלום? האם תבין, תרגיש, שלא יכולתי לעשות אחרת, שכך מוכרחה הייתי לעשות?
ישנם מאורעות, שלאורם חיי האדם מאבדים את ערכם; האדם נהפך לצעצוע מחוסר-ערך, או שעולה התביעה: מוכרחים לעשות משהו, אפילו במחיר החיים.
יש צורך באנשים עזי-נפש, משוחררים ממשפטים קדומים. אנשים שיכולים ורוצים לחשוב בראשיהם-הם ואינם עבדים מכניים למחשבות קפואות. וזה – הקשה ביותר. קל לחצוב חוק לאדם: חיֵה לפיו. ...אך הקשה ביותר הוא לפלס דרכי חיים לעצמנו, אגב ביקורת עצמית מתמדת. נראה לי, שזוהי הדרך המוסרית היחידה לקבוע חוק לאדם, ורק בדרך זו יש ואפשר לבנות חיים חדשים, חיים שלמים.
לעתים אני שואלת את עצמי: מה יהא עתיד הקיבוץ, כשיפוג קסם הבניין, לאחר הלבטים וההיאבקות לחיים חדשים, כשהחיים יהיו שלווים, מאורגנים, תכניתיים? מה יניע את האיש ומה ימלא תוכן את החיים? – אין תשובה בפי. אך החזון הזה כה רחוק עוד – וכדאי לחשוב על דברים אקטואליים יותר".
כך כתבה חנה סנש הי"ד במכתבה האחרון לאחיה, לפני צאתה מקיבוץ שדות-ים לצניחה באירופה לפני 73 שנה.
אולי אז זה היה נראה "רחוק" ו"לא אקטואלי", אבל אנחנו נמצאים כעת בדיוק בנקודה הזו. הקיבוץ כבר בנוי, "פג קסם הבנין", ועל השאלה "מה יניע את האיש ומה ימלא תוכן את החיים" הציבור החילוני נשאר עם הקול המהדהד – "אין תשובה בפי!". וכשאין תשובה, אין ואקום, ונכנסים כל החוליים של תרבות המערב והפוסט-מודרנה.
יום הזיכרון הוא לא רק הזדמנות להביע רגש פטריוטי, להרגיש טוב עם עצמנו שהרגשנו חוויה עוצמתית, ולמחרת ביום העצמאות הכל יתנדף בעשן המנגל. אם יש לנו רצון לכבד באמת את זכר הנופלים, עלינו לוודא שקרבנם לא יהיה לשווא. עלינו "למלא תוכן את החיים".
נכון. "למלא תוכן את החיים" זה אומר לשלם מחירים יקרים, אישיים וציבוריים. זה ליצור תרבות של תורה, של גבולות וסמכות, של תפילה רצינית ושל קביעות עיתים לתורה, של שמירת קדושת העיניים במחשב ובטלפון הנייד, של משפחה "מיושנת" שיש בה אבא ואמא, של צבא ששומר על ערכי קדושת המחנה, וכל זה לא משתלב ב"ערכים" של התקשורת והפוליטיקה החילונית.
תמיד עדיף להיות נחמד ולא לעורר מהומות. אבל כפי שכתבה חנה סנש, כדי לבנות את המדינה "יש צורך באנשים עזי-נפש, משוחררים ממשפטים קדומים. אנשים שיכולים ורוצים לחשוב בראשיהם-הם ואינם עבדים מכניים למחשבות קפואות. ...רק בדרך זו יש ואפשר לבנות חיים חדשים, חיים שלמים".
לאשה בת 70 קשה לתת מתנות. כלי הגשה – יש לה, מגבות – יש לה, תכשיטים? תמונות? יש לה כבר הכל, וצריך "לשבור את הראש" כדי לגלות מה חסר לה. אז איזו מתנה ניתן למדינה היקרה שלנו במלאת לה 70 שנה? מה באמת חסר לה? מה אנחנו, הציבור הדתי-לאומי, יכולים באמת לתרום למדינה?
נעזור לה "לפלס דרך, להשתחרר ממשפטים קדומים, ולבנות חיים חדשים, חיים שלמים". עלינו להיות גיבורים עזי נפש, חדים וברורים. הנוער שלנו צריך אותנו כאלה, כדי להתמודד עם כל השטחיות והבלבול שסביבנו. מדינת ישראל צריכה אותנו כאלה, כדי לקדם אותה להיות באמת "יסוד כסא ה' בעולם".
הכותב הוא ראש הישיבה הקטנה דרך חיים, שעלבים
הרב מתניה אריאלצילום: באדיבות המצולם