עידו אחי היקר,
ביום הנורא ההוא, בתחילת חודש דצמבר, היום בו פוצצו שני מחבלים מתאבדים את עצמם על עשרות ילדים בגיל העשרה ורצחו אחד עשר מהם, היום בו נפצעת אנושות והשארת לנו שבוע שלם להיפרד ממך - הוא היום שבו המשפחה, הזמן, הדברים החשובים באמת קיבלו משמעות שונה לגמרי.
רציתי לספר לך, שמאז שאתה לא אתנו, נולדו לך עוד שלוש אחיות ואח מתוקים. אני ותהילה התחתנו ואפילו יש לך אחיין בשם ניתאי שיודע לזהות מי בתמונה על הקיר ושחלק מהנרות שסבתא שושי מדליקה כל שישי, היא מדליקה לעידו.
אני כל הזמן חושב איך הייתה נראית המשפחתיות שלנו איתך. אני מדמיין לעיתים קרובות אותך ואת רועי שגדול ממך רק בשנה, את האחים הגדולים שלי. מתייעצים, מעודדים, עוקצים מידי פעם אחד את השני - ויודעים לכוון ולגעור כשצריך.
אני מדמיין אותך בארוחות שבת נותן לאמא את הנשיקות הענקיות שלך (היא תמיד אומרת שאני קמצן בנשיקות!), שבלתי אפשרי היה להתחמק מהן. את שולחן השבת עם הקול הענק והגומות שהיו מבצבצות להן כשהתחלת לשיר. הקול ששקט ביום הנורא ההוא.
עידו כהן ז"לצילום: באדיבות המשפחה
ברגעים מסוימים, סתם רגעים של אמצע החיים, בטיול במזרח, או בנסיעה משעממת באוטובוס אני נזכר בדברים הקטנים וברגעים של משפחה. באחד מהרגעים האלה הודיה מחכה לך שתחזור מהפנימייה כדי שתוציא שקית ממתקים ענקית, תפזר אותה על המיטה ותתן לה לבחור את הממתק שהיא הכי אוהבת - לפני כולם, גם לפניך.
תמיד המשפחה והחברים היו לפניך. תמיד הקיפו אותך חברים טובים שעד היום, 17 שנה אחרי, מקפידים להגיע לכל אזכרה. רובם כבר התחתנו, לחלקם יש ילדים. אבל הם מקפידים להגיע ולתת לאמא אחד אחרי השני נשיקה ענקית שמזכירה לה מעט ממך.
אמא כתבה באחת מהאזכרות פוסט בפייסבוק: "בכל פעם מחדש אני לומדת שהחיים האלה הם מרוץ משוכות ואני נחושה לקפוץ מעליהן. [...] התרגלנו להתגעגע, להצטער, לכאוב ולהתאבל, אך התרגלנו גם לשאוב כוחות להזדקף, להתחזק ולהמשיך בעשייה היומיומית מתוך שמחה".
רציתי לספר לך שיחד עם הקושי והאבדן ולמרות שעד היום אני מנסה להתחמק בכל דרך אפשרית מהתמודדות עם השכול, במהלך השנים הבנתי שהצוואה הלא כתובה שלך היא להמשיך בחיים מתוך זיכרון וכאב הדרים יחד עם שמחה, ערך החברות והמשפחה.