"איך כותבים מכתב למי שכבר איננו 51 שנה?"

בכ"ז באייר התשכ"ז (06.06.67) נפל אבנר גץ במהלך המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים. אחותו לילי, שהייתה אז בת שמונה וחצי, מספרת כיצד עולם הילדות שלה התהפך ועדיין מנסה לדמיין איך הוא היה נראה היום

חדשות כיפה לילי הורביץ גץ 17/04/18 21:00 ב באייר התשעח

"איך כותבים מכתב למי שכבר איננו 51 שנה?"
צילום: כיפה

מכתב  לאחי אבנר הי"ד

איך כותבים מכתב לאח שנפל בקרב לשחרור ירושלים? איך כותבים מכתב למי שכבר איננו חמישים ואחת שנה? איך כותבים מכתב מהאחות הקטנה שנפרדה מאח שלה הגדול בגיל שמונה וחצי? איך כותבים מכתב לאח חייל, צנחן, חבלן, שכבר איננו, שמסר נפשו על קידוש ה' למען עם ישראל ,למען ארץ ישראל. אח שהיה מאורס שלא הספיק לבנות בית עם כלתו. אח שלא הספיק להביא ילדים לעולם.

במה להתחיל? במי להתחיל? מה לספר קודם? אתה יודע אבנר, כשאני מביטה בחבריך לנשק אני תמיד מנסה לצייר אותי בדמיונך איך היית נראה היום?!. בטח עם שיער שיבה, מלא נכדים ועם החיוך התמידי שנמשך אחריך כמו צל. בטח קצת מבוגר, אבל מאושר.

ורציתי לספר לך שארוסתך השתקמה ובנתה בית ואנחנו כל כך שמחים בשבילה כי אבא ואמא מאוד דאגו לה. האמת שפעמים שאני רואה את ילדיה, אני אומרת לעצמי, אלו היו יכולים להיות הילדים שלך, וקצת נצבט לי הלב שלא זכית.

אבנר גץ ז"ל

אבנר גץ ז"לצילום: באדיבות המשפחה

הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה היו מחשבותיך האחרונות? האם רצית להגיד משהו ולא הספקת?
האם חשבת שאתה עלול למות בקרב?

האם אתה זוכר שחברך לנשק עוזי החזיק לך ביד, ובנשימתך האחרונה סגר לך את העיניים. הרבה קשיים היו לי עם נפילתך בקרב. הרבה תסכולים, צער, כאב, חוסר אונים אבל חוסר האונים הגדול היה כששמעתי שלא הצליחו לחלץ אותך "מחצר המטרה" מבית הקברות המוסלמי "סהרה".

זה לקח להם כמעט עשרים וארבע שעות, ושם שכבת ירוי מירי צלף ירדני שפגע בך במקום הנחת התפילין של ראש, שם שכבת שרוע, שותת דם מול חומות ירושלים, מול הר הבית, ממש כמו עקדת יצחק, הרבה פעמים אמרתי לעצמי, שליצחק היה מזל קצת יותר ממך. אצלו זה היה רק ניסיון לאביו, אולם הניסיון של אבא ואמא היה יותר קשה, כי זה קרה באמת.

אם אנסה לקמט את מה שעברתי בתור ילדה בת שמונה וחצי, אפשר להגיד שהחיים שהיו לי לפני שנהרגת אינם החיים אחרי שנהרגת. עולם הילדות שלי התהפך. הפכתי בבת אחת מילדה לאחראי מבוגר. מילדה שבוכה לילדה שצריכה לדאוג שאימא לא תבכה. מילדה שובבה לילדה מרצה. מילדת טבע מושבניקית שמחה לילדה עירונית ירושלמית עצובה.

אחרי המלחמה עברנו לירושלים כי אמא רצתה להיות קרובה אליך. אמא לא יכלה להשאיר אותך לבד  בירושלים בהר הרצל. אז עברנו ועזבנו את המושב שכל כך אהבת. המושב שהיה נוף ילדותך. ועזבנו גם את הסוסה שלך דליה.

ובכלל גם לא ברור לי, איך זה שהצבא קבר את החיילים בתוך המלחמה, ואנחנו לא היינו בהלוויה שלך, לא נפרדנו ממך, ככה הגענו לקבר מוכן, וזאת טראומה. שנים שאלתי את עצמי מי אמר בכלל שאתה קבור שם?! אולי הצבא התבלבל בזיהוי החללים, שנים לקח לי להאמין ולהבין שאתה שם סוחב מצבה, שנים דמיינתי שאתה מנסה להגיע הביתה ולא מצליח, ואני מושיטה לך חבל ואתה מדרדר אחורה בוואדי של המושב, עד שיום אחד קראתי בספר "הר הבית בידינו" את השורות הבאות: "אבנר גץ נפצע קשות. רון אלפה ומלץ מזנקים אליו אך לשווא".

הבנתי שזה אמיתי, הבנתי שאתה לא תחזור יותר. ואתה ועוד מאה שמונים ואחת החללים שנפלו בקרב לשחרור ירושלים. אתה חלק מההיסטוריה של ירושלים.

קברו של אבנר גץ ז"ל

קברו של אבנר גץ ז"לצילום: באדיבות המשפחה

אתה יודע אבנר, שנים על גבי שנים עלתה לי מחשבה שאולי כדאי להעביר את הקבר שלך ליד אבא ואמא מהר הרצל להר הזיתים. תמיד חששתי שאחרי לכתנו מן העולם לא יהיה מי שיפקוד את קבריך. חששנו שתישאר בודד בלי משפחה בהר הרצל. אבל כשערכנו לך אזכרה מפוארת (נשמע מצחיק להגיד את המילה מפוארת לאזכרה) לכבודך ולכבוד חמישים שנה לשחרור ירושלים הבנתי שאין צורך להעביר אותך ליד אבא ואמא, כל הדור המפואר של המשפחה - נכדים נינים ימשיכו לפקוד את קברך  לנצח.

אוהבת ומתגעגעת, אחותך שכבר לא בת שמונה וחצי. אגב אני סבתא ואפילו יש לי נכדים.
 

צפו במכתבים נוספים מהפרוייקט "מאז שעזבת"

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן