חדשות כיפה

טו בשבט: על שירת העשבים

ניגון אינו שיר. שיר הוא מילים, תוכן - שמורכב עליהם לחן ומנגינה. הניגון יוצא מנקודה פנימית יותר מתוכן, מילה או הגדרה. הניגון יוצא מתוך נהמת ליבו של האדם

דשא

דשאצילום: shutterstock

לקראת ט"ו בשבט, נתבונן בתורתו של רבי נחמן מברסלב על שירת העשבים (ליקוטי מוהר"ן תניינא סג), שהיא המקור לשיר הידוע של המשוררת נעמי שמר.

דַּע, כִּי יַעֲקֹב אָבִינוּ, כְּשֶׁשָּׁלַח אֶת בָּנָיו עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לְיוֹסֵף, שָׁלַח עִמָּהֶם נִגּוּן שֶׁל אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל. וְזֶה סוֹד: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם" וְכוּ' (בְּרֵאשִׁית מג), בְּחִינַת זֶמֶר וְנִגּוּן, שֶׁשָּׁלַח עַל - יָדָם לְיוֹסֵף, וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: "מִזִּמְרַת" 'לְשׁוֹן זֶמֶר' וְכוּ': כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ שִׁירָה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶּה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה.

וְזֶה סוֹד מַה שֶּׁכָּתוּב (שָׁם ד): "וַתֵּלֵד עָדָה אֶת יָבָל, הוּא הָיָה אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב". כִּי תֵּכֶף כְּשֶׁהָיָה בָּעוֹלָם רוֹעֵה מִקְנֶה, הָיָה תֵּכֶף כְּלֵי - זֶמֶר כַּנַּ"ל. וְעַל - כֵּן דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה "יֹדֵעַ נַגֵּן" (שְׁמוּאֵל - א ט"ז), עַל - כֵּן הָיָה רוֹעֶה (שָׁם) כַּנַּ"ל. (גַּם מָצִינוּ בַּאֲבוֹת הָעוֹלָם כֻּלָּם, שֶׁהָיוּ רוֹעֵי מִקְנֶה). וְזֶה בְּחִינַת (יְשַׁעְיָה כ"ד): "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ", הַיְנוּ שֶׁזְּמִירוֹת וְנִגּוּנִים יוֹצְאִים מִכְּנַף הָאָרֶץ, כִּי עַל - יְדֵי הָעֲשָׂבִים הַגְּדֵלִים בָּאָרֶץ נַעֲשֶׂה נִגּוּן כַּנַּ"ל.

ניגון אינו שיר. שיר הוא מילים, תוכן - שמורכב עליהם לחן ומנגינה. אולם ניגון, אף עם מילים, עיקר עניינו ומהותו הוא הניגון בעצמו. ובפרט, הניגון שהוא בלא מילים כלל. הניגון יוצא מנקודה פנימית יותר מתוכן, מילה או הגדרה. הניגון יוצא מתוך נהמת ליבו של האדם.

ואמנם, רבי נחמן כותב במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן קמא רלז) שזה כוחו של הניגון, שיכול לחבר בין שני דברים, בין חברים, ובין האדם לבוראו.

"עִקַּר הַנִּגּוּן וְהַכְּלֵי שִׁיר הֵבִיא לֵוִי לָעוֹלָם, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר (שְׁמוֹת י"ט.): שֶׁעִקַּר הַנִּגּוּן מִסִּטְרָא דְּלֵוָאי, וְזֶה שֶׁאָמְרָה לֵאָה: "הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (בְּרֵאשִׁית כ"ט). שֶׁעַתָּה הַפַּעַם שֶׁנּוֹלַד לֵוִי שֶׁעַל יָדוֹ בָּא בְּחִינַת הַנִּגּוּן וּכְלֵי שִׁיר לָעוֹלָם 'הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי' בְּוַדַּאי, כִּי הִתְחַבְּרוּת שְׁנֵי דְּבָרִים הוּא עַל - יְדֵי נִגּוּן וּכְלֵי שִׁיר, וְהָבֵן. וְזֶה בְּחִינַת כְּלֵי זֶמֶר שֶׁמְּנַגְּנִין עַל חֲתֻנָּה".

בתורה של שירת העשבים מחדש ומאיר רבי נחמן שמקורו של ניגון הרועה אינו בנשמתו או בעולם עליון, כי אם דווקא בעשבים. העולם מלא שירה, רק צריך לפקוח אוזן ולהקשיב. ניגון הוא ניגון כפשוטו, אך הוא גם נקודת ותנועת החיים הפנימית שיש בכל דבר. באדם - גם לימוד הוא 'ניגון' (ולא בכדי, אכן האדם פעמים רבות 'לומד בניגון' כפשוטו). אף צורת ההליכה של כל אחד, דיבורו ומאור פניו, מבטאת את 'הניגון שלו'.

גם בתוככי עולם החי, הצומח והדומם יש ניגון. במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן תנינא יא) קישר זאת רבינו הקשבה זו גם למעלת התפילה בשדה – "דַּע, כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל בַּשָֹֹּדֶה, אֲזַי כָּל הָעֲשָׂבִים כֻּלָּם בָּאִין בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה, וּמְסַיְּעִין לוֹ, וְנוֹתְנִין לוֹ כֹּחַ בִּתְפִלָּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת שֶׁנִּקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ב): "שִׂיחַ הַשָֹֹּדֶה", שֶׁכָּל שִׂיחַ הַשָֹֹּדֶה נוֹתְנִין כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת (שָׁם כ"ד): "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָֹֹּדֶה" שֶׁתְּפִלָּתוֹ הָיְתָה עִם סִיּוּעַ וְכֹחַ הַשָֹֹּדֶה, שֶׁכָּל עִשְׂבֵי הַשָֹֹּדֶה נָתְנוּ כֹּחַ וְסִיּוּעַ בִּתְפִלָּתוֹ כַּנַּ"ל, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִקְרֵאת הַתְּפִלָּה שִׂיחָה כַּנַּ"ל" (וכדאי לעיין בהקשר שבו אמר תורה זו, בשיחות הר"ן רמד).

ואמנם, דווקא הרועה הוא שיכול יותר לשמוע את הניגון של העשבים. הרועה נמצא שעות רבות יחד עם הצאן במרחבי המרעה. הוא אינו 'עובד אדמה' (שלפעמים יש בה צד של בעלות, ככובש אותה מלמעלה), אלא הוא חי את הטבע כפי שהוא, ותפקידו לדאוג בעיקר לזרימה הטבעית של הצאן שברשותו, ולמצוא את המקום הטוב ביותר בשבילם (כיחס שבין קין והבל). ועל כן, הוא בייחוד קשוב ופתוח לשמוע את הניגון העולה מהשדה. וכדוד המלך, שהיה רועה צאן, ויודע נגן.

אולם, רבינו מחדש כאן קומה נוספת:

וְעַל - יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל - יְדֵי - זֶה הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכֹל. וְזֶה בְּחִינַת (שִׁיר - הַשִּׁירִים ב) "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ", הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל - יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לָהֶם כַּנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁעַל - יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ, הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בָּעֲשָׂבִים, וְיֵשׁ מִרְעֶה לַבְּהֵמוֹת:

הניגון אינו רק הוצאה לחוץ את מה שנמצא גנוז בשדה, אינו רק שמיעה פסיבית של החִיוּת שמסביב. הניגון הוא כח פועל: "ועל ידי שהרועה יודע הניגון, ע"י ידי זה הוא נותן כח בעשבים, ואז יש לבהמות לאכול". הניגון מעורר את כח החיים של העשבים. יש בכוחו של האדם לעורר את הכח הפנימי בבריאה למלאת את יעודה. כל העולם כולו לא נברא אלא לשמשני, וממילא תפקידי לעורר ולעסוק בתיקון הבריאה. הקשבת האדם לניגון הבריאה והוצאתו מהכח לפועל, מעוררת בבריאה עצמה געגוע ורצון לחיים, לתת מפריה.

וכך גם בין בני אדם, ובייחוד ביחסי רב ותלמיד, הורה ובנו. אם האב והאם מצליחים להיות קשובים ל-'ניגון של הילד', ומצליחים 'לנגן' לו אותו, הרי שהם מעצימים ומצמיחים את הילד, ונותנים לו כוחות אדירים. ובאופן כולל יותר, כל מנהיג, 'רועה העדה', תפקידו הוא לעורר בציבור את הניגון, של כל אחד ואחד, ושל כולם יחד. ואמנם, גם בניגון כפשוטו, פעמים רבות אדם שומע ניגון חדש, ומרגיש לפתע שזה ממש 'הניגון שלו', שהיה גנוז בתוכו מאז ומעולם, וממילא הניגון נותן לו ממש חיים חדשים.

גַּם הַנִּגּוּן הוּא טוֹבָה לְהָרוֹעֶה בְּעַצְמוֹ, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהָרוֹעֶה הוּא תָּמִיד בֵּין בְּהֵמוֹת, הָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיַּמְשִׁיכוּ וְיוֹרִידוּ אֶת הָרוֹעֶה מִבְּחִינַת רוּחַ הָאָדָם לְרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, עַד שֶׁיִּרְעֶה הָרוֹעֶה אֶת עַצְמוֹ, בִּבְחִינַת (בְּרֵאשִׁית ל"ז): "וַיֵּלְכוּ לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם" וְכוּ', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: 'שֶׁהָלְכוּ לִרְעוֹת אֶת עַצְמָן'. וְעַל - יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מִזֶּה, כִּי הַנִּגּוּן הוּא הִתְבָּרְרוּת הָרוּחַ, שֶׁמְּבָרְרִין רוּחַ הָאָדָם מִן רוּחַ הַבְּהֵמָה, בִּבְחִינַת (קֹהֶלֶת ג): "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה", כִּי זֶהוּ עִקָּר הַנִּגּוּן לְלַקֵּט וּלְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. וְעַל - כֵּן עַל - יְדֵי הַנִּגּוּן נִצּוֹל מֵרוּחַ הַבַּהֲמִיּוּת, כִּי נִתְבָּרֵר רוּחַ הָאָדָם מֵרוּחַ הַבְּהֵמָה עַל - יְדֵי הַנִּגּוּן כַּנַּ"ל:

השהייה של הרועה עם צאנו בשדה יכולה להיות לו גם לרועץ. הוא עלול להיתפס לצדדים החיצוניים של החיים. עולמו יימשך אחר חיי הבהמות והשדה במובנם הנמוך. "עד שירעה הרועה את עצמו". ההזדהות וההליכה אחר הבהמות עלולה להוביל את התגלותה והדגשתה של נפשו הבהמית של הרועה עצמו.

הניגון מועיל להצילו מכך. שהרי, אין הוא יכול להתעלם מהבהמות, לחיות את נפשו האלוקית, להכניע את ההזדהות שלו עם הבהמות ונפשו הבהמית, משום שהוא חי עימם. משום שהוא רועה, שכל עניינו הוא דאגה והרגשה של הבהמות. ועל כן - הוא חייב להזדהות עימם בנקודה הכי פנימית, הניגון. ניגון זה כאמור יעלה את נפשו, ויחיה אף אותם. וכך גם במערכות יחסים אחרות, ודי לחכימא.

שנזכה לשמוע, לנגן, להשתוקק, ולהתקדש.

_______________

להשלמת העניין, מצורפת שיחתו של רבי נחמן (שיחות הר"ן קסג) שהיא המקור לבית השני בשירה של נעמי שמר, וכמובן השיר עצמו.

ספר לי איש אחד מזלאטיפאלי שבהיותו יושב רבנו זכרונו לברכה בזלאטיפאלי, פעם אחת בקיץ התפלל רבנו זכרונו לברכה בבקר השכם ואחר כך שלח את בתו הילדה שרה תחיה וקראה אותו. ובא לרבנו זכרונו לברכה ואמר לו רבנו זכרונו לברכה: לך עמי לטיל. והלך עמו חוץ לעיר והלך בין העשבים.

ענה רבנו זכרונו לברכה ואמר: אם היית זוכה לשמע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום תשלום גמול, כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם וטוב מאד ביניהם לעבד את ה' ביראה. ואמר בלשון אשכנז עס איז זייער גוט פרום צו זיין צווישין זייא.

שירת העשבים / נעמי שמר

דע לך

שכל רועה ורועה

יש לו ניגון מיוחד משלו

דע לך

שכל עשב ועשב

יש לו שירה מיוחדת משלו

ומשירת העשבים

נעשה ניגון של רועה

כמה יפה

כמה יפה ונאה

כששומעים השירה שלהם

טוב מאוד

להתפלל ביניהם

ובשמחה לעבוד את ה'

ומשירת העשבים

מתמלא הלב ומשתוקק

וכשהלב

מן השירה מתמלא

ומשתוקק אל ארץ ישראל

אור גדול

אזי נמשך והולך

מקדושתה של הארץ עליו

ומשירת העשבים

נעשה ניגון של הלב

 

 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

ליברמן עם מ"פ הכוח, סרן נדב יפרח צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון

ליברמן לפצועים: "נסגור את החשבון עם מניחי המטען"

קרא עוד