כבר מעל עשר שנים שדוד, הומלס מ'כיכר ציון' מנסה להרוויח כמה שקלים ממכירת חוטים אדומים ששמם יצא למרחוק כמסוגלים ובדוקים לשריפת שקלים בדרך המוסרית ביותר כי זאת עליכם לדעת: גם אם החוטים האדומים פועלים כרכבת התחתית של תל אביב, ברכותיו של דוד, אדם שתפס את הגורל רעב ועצבני במיוחד, בוודאי שעושות ישועות!
פגשתי אותו בחנוכה גשום במיוחד, כאשר חנוכיות, סופגניות ואנשים שמחים נדפו מכל עבר.
דוד עמד ליד 'פלפל מושיקו', מנסה לברוח מהגשם, לוקח פנס ויורד למרתף שלו בכדי להציג לי את אחד מהחיוכים הנדירים שעוד הצליח להוציא מעצמו:
"אתה רואה אבינועם" אמר לעברי בחיוך מריר, "כל העולם שמח, קונה דברים, אוכל סופגניות ואני עומד כאן כמו כלב רעב, מחכה לכמה שקלים ומנסה לברוח מהגשם".
בעוד אנחנו עומדים ומדברים הגיע זוג צעיר ושאל את דוד, ככה, במילים אלו:
"אדוני, היום חנוכה! איך אנחנו יכולים לשמח אותך? מה אתה רוצה?"
דוד ההמום הסתכל עליי וחיפש תשובות. אני הסתכלתי על הזוג הצעיר מלא בשאלות.
"אולי שוקו חם, סופגנייה ואיזה מנה פלפל, ה' יברך אתכם".
כעבור עשר דקות הם הופיעו שוב. עם סופגניה מהבילה. שוקו חם. ומנת פלפל טרייה.
דוד התיישב בכיסא הסמוך, פלט אנחה שסיכמה עשר שעות עמידה, הסתכל על הסופגנייה והסביר לי:
"אתה רואה אבינועם. החיים הם כמו סופגנייה. יש את החלקים שמסביב ויש את הריבה" הוא חייך, נגס והמשיך: "מהרגע שאני לוקח את הביס הראשון, אני חושב מתי כבר אגיע לריבה. אבל אחרי שהריבה נגמרת. זה כבר סתם בצק...".
הסתכלתי עליו וחשבתי מה הסיכוי שחתיכת סופגנייה תגרום כל כך הרבה אושר, למישהו כמונו שלא צריך לאכול כל כך הרבה בצק, עד שהוא מגיע לריבה שלו.