אחד מהסיפורים שמלווים את חנוכה הוא הסיפור על ביטול אזכרת שם שמיים בשטרות. הגמרא במסכת ראש השנה דף י"ח עמוד ב' מספרת לנו ש"בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב".
על פי הגמרא בתחילה גזרה מלכות יוון שלא להזכיר שם שמים. כשנצחו החשמונאים, התקינו שיזכירו שם שמים אפילו בשטרות. ראו חכמים שדבר זה גורם לביזוי שם שמים ועל כן החליטו לבטל שוב את אזכרת השם בשטרות.
למעשה יוצא מדברים אלו שתקנת חכמים היתה שווה לגזירת היוונים. הם אף תיקנו לשם כך יום טוב בג' בתשרי, יום שאמור להיות יום צום, כדי לחגוג ביטול אזכרת שם שמים!
דבר זה מעורר לא מעט תמיהה שהרי מהרבה בחינות החזירו חכמים את המצב לגזירת היוונים- במקום להזכיר שם שמים לא מזכירים אותו. כלומר, נראה שיש כאן אימוץ מסוים של גזירת היוונים ואפילו אם אכן הייתה זו גזירה נצרכת, האם לא הבינו חכמים שיש כאן מעין "הודאה במקצת" לגזירת היוונים?
גזירת אי הזכרת שם שמים על ידי היוונים לא באה לבד, היא באה יחד עם גזירת כתיבה אחרת: "כתבו על קרן שור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (ירוש’ חגיגה פ”ב ה”ב. עז).
היוונים גזרו על ישראל לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלוקי ישראל. יש לביטוי זה הסברים מרובים ואחד מהם הוא ההתמקדות בשור דווקא- השור הוא הסמל של יוסף שמקובל כסמל החומריות והיופי בעם ישראל. הבקשה שנכתוב דווקא על השור שאין לנו חלק באלוקי ישראל באה לקעקע את הפרספקטיבה הייחודית לעם ישראל שהכניסה את האלוקות בכל דבר- בשור, בשטר, בחיי היום יום.
הניצחון על היוונים גרר תגובת נגד, שם שמים חזר להינשא בפי הכל ועל הכל, אך חכמי התורה שבעל פה ראו בדבר זה סכנה. החיפוש התמידי אחר האלוקות עלול לעקר את הדבר כשלעצמו ולהפוך את כל המציאות לכלי לחיפוש האלוקות. החוויה הזו גורמת לאדם לעקר את הדברים כשלעצמם.
חכמים ניסו ללמד אותנו בביטול איזכור שם שמים בשטרות, שלא חייב שיהיה שם שמים על שטר. שטר הוא פשוט שטר ולא משהו לכתוב עליו את שם השם. מהרבה בחינות דווקא הכרת דברים כשלעצמם ללא כוונה נסתרת שיש בה מעבר דווקא היא יש בה מימד שמקדם את האדם והעולם. בשור יש חלק באלוקי ישראל, אך הוא לא אלוקי ישראל עצמו. יש הבדל בין העולם לאלוקות. המציאות בעודה היא נוצרה על ידי האלוקות ויש בה יחס לאלוקים וגם מימד עצמותי שלה כשלעצמה.
זוהי פרספקטיבה שהתגבשה כתגובה של חכמים לתרבות יוון, אולי אפילו בעקבות לימוד ממנה ודיוק של חכמים שאפשר לקחת את המסר ואת הצורה אך לשמור על תוכן פנימי יהודי של דברים אלה.
גם כיום ישנה נטיה "דתית" להפוך כל דבר לכלי לחיפוש האלוקות, להתייחס למציאות ככלי למשהו גבוה, למשהו אחר. ישנו רצון דתי להדית את הכל- להראות איך כל פרט במציאות הוא פרט במערכת הדתית שלנו. לא להשאיר מקום לעולם שמחוץ לדתיות. באמת יותר פשוט לחיות ללא סתירות, כשהכל "דתי", אך בסופו של יום נמצא שחיים כאלה מובילים לביזוי שם שמים שמתגלגל בחוץ ללא סיבה.
כשם שיש במציאות דתיות, יש במציאות גם אומנות, טכנולוגיות, סוציאליות ועוד. כולם יונקים ממקור גבוה, אך לא כולם אותו הדבר, לא בכולם יש "הנהגות דתיות" ולא כולם צריכים שיהיו בהם הנהגות כאלו.
סוגיה זו מלווה עד ימינו את המתח בין "דתיות" שפעמים רבות באה כתגובת נגד לדרכים אחרות, לבין העולם שאינו דתי, נראה שבדברי חכמים בנוגע לשטרות יש מסרים משמעותיים מאוד שנוגעים גם לימינו.
הכותב הוא ר"מ במדרשת או"ת לינדנבאום וחבר תנועת נאמני תורה ועבודה