"הקשיבו הקשיבו, עוד חודש מהיום, שעה שמונה בבוקר, ארמון המלך נפתח ליממה שלמה. כל באי העיירה יכולים לגשת לדבר עם הוד מלכותו ולבקש ככל העולה על רוחם וחפץ לבם. הזמנות פז חד פעמית".
לאחר קריאת הודעה זו, ניתן היה לחוש באוויר את ההתרגשות הרבה שאחזה בכולנו. לשוחח עם המלך, בכבודו ובעצמו, ולבקש בקשות, פנים מול פנים, אין נפלא מזה. כולנו התכוננו, ימים כלילות, חשבנו מה לשאול, כיצד לדבר, באילו בגדים להתהדר. לאחר לילה נטול שינה, היום הגדול הגיע. כל תושבי העירה, חיכו עוד מחצות הליל להיכנס פנימה ראשונים, ולא להחמיץ את שניקרה בדרכם.
טיפוס קל
שמונה אפס אפס. השערים נפתחו, המלך יושב למעלה בקומה הרביעית. מה זה טיפוס של שלוש קומות לעומת מה שמצפה לנו למעלה? אבל... בקומה הראשונה הוגשו מאכלים אין ספור. דברי מאפה ריחניים, פירות נדירים, כאילו נקטפו מגן עדן, מיני תבשילים ובשרים שלא נראו כמותם בכל רחבי תבל, וטעמם כה ערב לחיך. לא ניתן היה להתעלם מכל השפע שנגלה לעיני כולנו, שריחו התפזר לכל עבר.
ומה הלאה? מה זה עליה של שתי קומות כדי להגיע להוד מלכותו? אך... בקומה השנייה, מיטב הנגנים ניגנו בכלי נגינה, שונים ומיוחדים. כלי נגינה שיצרו מוסיקה שמיימית הממלאת את שומעיה בכוחות עילאיים ורוחניים. תזמורת מופלאה וזמרים עם קול שלא נשמע כמותו בכל העולם, כקול המלאכים שלא חטאו מעולם.
שהות בטוב
ומה בהמשך? הרי עוד קומה אחת ואנחנו שמה אצל כבודו? אולם.. הקומה השלישית, מיטב יצירות האומנות נגלו לנגד אלו שכוחם נותר כדי להמשיך קדימה ולא להיוותר מאחור בקומות הקודמות. ציורים הפרוסים מקיר לקיר, המופלאים לצופה וחודרים אל ליבו פנימה. פסלים מיוחדים שנעשו כחומר ביד היוצר. דמעות צפו ועלו בעינינו, נפעמים ונסערים מכל הטוב שבעולם... לפתע קול אורלוגין חזק נשמע, שלוש נקישות הרעידו את חלל הארמון ואותנו. תם הזמן... הארמון ננעל ומלבד אדם אחד שעלה מעלה, אף אחד מאתנו לא זכה לדבר עם הוד מלכותו. החמצנו את ההזמנות. דווקא כאשר המרחק בינינו לבינו היה קצר מאי פעם.
חודש אלול, מחציתו עבר, המלך לא בארמון, המלך בשדה. רק מחכה שנצעד צעד לעברו, שקצת נתאמץ, שנשוב אליו. כעבדים. כילדים. הזמנות חד פעמית, חבל להחמיצה.
המאמר יתפסם בעלון "מסביב לשולחן"