חדשות כיפה

תשובה חיצונית ופנימית

מנשה מלך יהודה מתואר כאחד מהמלכים הרשעים שהיו ובכל זאת החזרה בתשובה שלו מתקבלת. במה הוא זכה ומה אפשר ללמוד מכך?

צילום:

מנשה היה מהמלכים היותר רשעים ביהודה, הכתוב מעיד עליו (דבר"י ב לג; ו) "...הרבה לעשות הרע בעיני ד להכעיסו". בהמשך מסופר שמנשה עשה תשובה: "וידבר ד אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו. ויבא עליהם ד את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרהו בנחשתים... וכהצר לו חלה את פני ד אלהיו ויכנע מאד מלפני אלקי אבתיו. ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו וידע מנשה כי ד הוא האלקים". (ל"ג; יא - יג)


חז"ל מרחיבים את התאור: "...אמר "זכור הייתי שהיה אבא מקרא אותי (דברים ד) "בצר לך ומצאוך וגו כי אל רחום ה אלקיך", אנא צווח ליה [אני קורא לו] אין עני הא טב [אם עונה לי הוא אמיתי] ואין לא עני [ואם לא עונה]: הא כולה חדא היא, כל אפיא שוין [הכל אחד, כל הפנים שוות (= אין הבדל בין האלילים ואלוקי ישראל)]".


באותה שעה עמדו מלאכי השרת וסתמו כל החלונות של מעלה, ואמרו לפניו: "רבון העולם אדם שהעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה!?"

אמר להם: "אם איני מקבלו בתשובה הריני נועל פתח בפני כל בעלי תשובה!"

מה עשה הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כסא כבודו, ממקום שאין מלאך יכול לשלוט, הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] (דברי הימים ב ל"ג): "ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו". (רות רבה פרשה ה ד"ה ו [יד] ויאמר)

האם מלאכי השרת לא צודקים? כיצד יתכן, מלך כל כך רשע שחטא והחטיא את ישראל ועתה תתקבל תשובתו? חז"ל מתארים לנו את צדקת טענתם של המלאכים בכך שהם מצליחים לסתום כל חלונות של מעלה. אין כל הצדקה לקבל את תשובתו של מנשה.

אם כך מדוע בכל זאת מתקבלת תשובתו של מנשה?

גם את פעולתו של הקב"ה ממחישים חז"ל בציור שהם מציירים, יש לשים לב: ד חותר לו חתירה "ממקום שאין מלאך יכול לשלוט" - קבלת התשובה היא חסד עליון שנעשה במקום פנימי שגם המלאכים לא מגיעים אליו.

כדי להבין עניין זה יש להבחין בין שני קלקולים שהחטא יוצר: קלקול בעולם, קלקול חיצוני. וקלקול בנפשו של האדם, קלקול פנימי.

אם גנבתי - פגעתי בממון הזולת, גרמתי לו נזק. אבל גם פגמתי במידות של עצמי, הגנבה משחיתה ופוגמת את נפשי.

אם מנשה העמיד פסל בהיכל - הוא פגע במקדש, חלל את המקדש, הוא פגע בישראל, החטיא אנשים תמימים שלמדו ממנו לפנות לעבודה זרה. אבל מנשה פגע גם בעצמו, הרשעות שלו השחיתה את נפשו.

המלאכים דנים עם הקב"ה על הקלקול שנוצר בעולם. איך יתכן להתעלם מהצלם שמנשה העמיד במקדש.

עמדת המלאכים צודקת, בעולם אין תיקון למעשה כזה לכן כל החלונות סתומים.


אבל תפילתו של מנשה מעידה על שינוי עצום שנעשה בפנימיותו. הנפש של מנשה המתפלל היא לא הנפש של מנשה שחטא. פניתו אל הקב"ה מעידה על השינוי שמתרחש בו. האם הקב"ה יכול להיות אטום למנשה החדש? מנשה עליו נאמר עתה "ויכנע מאוד מלפני אלוקי אבותיו".


ההבחנה בין תיקון חיצוני שבא לתקן את מה שהתקלקל בעולם, לבין תיקון פנימי, שינוי במציאות הרוחנית, תיקון הנפש של החוטא, היא מקור התשובה. תיקון חיצוני בלבד איננו תשובה. אני משלם למי שהזקתי או מתנצל כלפי מי שפגעתי בו, אבל לא מתכוון בכלל להשתנות, אני משלים עם התכונות הללו שבי ולא מתאמץ להפטר מהם. על כך אומר הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב) "כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ".


התשובה חייבת להיות תיקון פנימי. אפשר שבתחילה התיקון הפנימי לא יהיה ניכר בכלל כלפי חוץ: אדם עושה עבודה עצומה לשינוי מדת הכעס שבו או מדת הקנאה. הוא מתאמץ ומשקיע כוחות אדירים כדי להשתנות. אף אחד לא יודע, מפני שהשינוי ביסודו הוא פנימי. הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז) קובע שתיקון המידות, השינוי הפנימי, הוא החשוב ביותר והוא, כמובן, גם קשה ביותר: "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה, אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן. מן הכל צריך לחזור בתשובה, ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם, וכן הוא אומר יעזוב רשע...".


תיקון הנפש לעולם לא ישאר רק בפנים. השינוי הפנימי הוא השינוי האמיתי באדם, לכן יבוא גם לידי ביטוי חיצוני בהתנהגות של האדם. מי שהתרחק מהכעס והקנאה יתנהג מעתה אחרת: יותר בסלחנות, יותר באדיבות, תהיה בו אהבת בריות פשוטה וטבעית - השינוי שבו ישפיע בהמשך לטובה על כל הסביבה שלו.


לתיקון הנפש יש שתי מטרות: אחת בין אדם לעצמו, תיקון המידות. שניה בין אדם למקום - חידוש הקשר עם הקב"ה. בעל התשובה יודע שהקלקול הפנימי הרחיק אותו מהקב"ה, הוא רואה בתיקון הפנימי חתירה אל ד, דרך לזכות שוב בקרבת ד.


הקב"ה מקבל את הנפש המיוסרת של מנשה, את הרצון החדש שנולד בו להיות אחר. זוהי החתירה - הקשר עם הפנימיות החדשה של מנשה. החרטה על החטא, הרצון להיות שונה, אלו תנועות בנפש שמעידות על כך שהאדם החוטא הפך להיות אדם אחר, אדם חדש. ההתחדשות של החוטא מביאה אליו יחס חדש מצדו של הקב"ה, בבחינת "זדונות נעשים לזכויות". כל הקלקולים שעשית בעולם הפכו עתה לכוח מתקן בנפש שלך - כולך בתהליך של תיקון והתחדשות פנימית. כנגד חטאיך הקודמים אתה מתמלא בכוחות התחדשות ותיקון - ההכרה שהיית כל כך רחוק מד מעצימה בך את הגעגוע לקרבת ד. "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה אלהי ישראל... צועק ואינו נענה... ועושה מצות וטורפין אותן בפניו... והיום הוא מודבק בשכינה... צועק ונענה מיד... ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה... ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות". (רמב"ם הלכות תשובה ז; ז).

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר