חדשות כיפה

סליחות

החל מראש חודש אלול משכימים בני עדות המזרח לסליחות, בהם נאמרים שלוש עשרה מידות הרחמים. עיון בפסוקים מתוך הספר החדש "נבואה שעריך"

Chadica-cc-by

צילום: Chadica-cc-by

החל מראש חודש אלול משכימים בני עדות המזרח לסליחות, כאשר בני קהילות אשכנז מצטרפים אליהם במוצאי שבת שלפני ראש השנה[1], וכמו הראשונים, מסיימים ביום הכפורים. פיוטים רבים נאמרים במהלך הסליחות, וקיים בהם שוני רב בין עדות ישראל השונות, אולם, עיקרן של הסליחות, בכל העדות והמנהגים, סובב סביב אמירת י"ג מידות הרחמים:

א-ל מלך, יושב על כסא רחמים, מתנהג בחסידות, מוחל עוונות עמו, מעביר ראשון ראשון, מרבה מחילה לחטאים וסליחה לפושעים, עושה צדקות עם כל בשר ורוח, לא כרעתם תגמול. א-ל, הורית לנו לומר שלוש עשרה, זכור לנו היום ברית שלוש עשרה. כהודעת לענו מקדם כמו שכתוב[2]: וירד ה' בענן ויתיצב עימו שם, ויקרא בשם ה'.

ויעבור ה' על פניו ויקרא:

ה' ה' א-ל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה.

וסלחת לעוונינו ולחטאתינו ונחלתנו.

שלוש עשרה המידות עצמן הן כמובן אלו האמורות בפסוקים[3] "ה' ה'... ונקה", ועליהן מובטחים אנו[4]:

אמר רב יהודה: ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם.

המושג "שלוש עשרה מידות" נאמר לגבי שני עניינים שאין ביניהם, לכאורה, כל קשר. האחד הוא שלוש עשרה מידות הרחמים של הקב"ה, והאחר הוא שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן[5]. י"ג מידות הרחמים הן שלוש עשרה דרכים של רחמים בהן ה' נוהג בעולמו ובברואיו, ואילו י"ג המידות בהן התורה נדרשת הן שלושה עשר עקרונות פרשנות הלכתית של האמור בתורה. כאמור, מדובר לכאורה בשני מושגים שונים לחלוטין שאך במקרה זכו לשם דומה, שהרי מה עניין הדרכים השונות בהן דורשים אנו את פסוקי התורה בבואנו ללמוד את ההלכות הגנוזות בכתובים, למניין תכונות הרחמים של הבורא?

ברם, מאמינים אנו שדבר שכזה איננו במקרה, וכי אם שני מושגים הנראים במבט ראשון כשונים נקראים בשם דומה, חובה עלינו להבין את הקשר ביניהם, שהרי שם מבטא מהות, וממילא יש צד משותף במהותם של שני הדברים.

י"ג מידות הרחמים הן למעשה דרכי הופעתו של ה' בעולם: ה' מופיע בעולם בשלושה עשר אופנים שונים של רחמים, ואלה נקראים "מידות הרחמים" של ה'. מצד שני, דברו של ה' בעולם הוא התורה, שיישומה הוא דרך המצוות וההלכה שאנו מקיימים. מכאן שהדרכים השונות בהן דורשים אנו את התורה על מנת ללמוד את פרטי המצוות, הן הן דרכי הופעתה של התורה בעולם. כלומר, שלוש עשרה המידות הן דרכי הופעתו של ה' בעולם[6], בין אם מדובר על הופעתו כבעל רחמים, ובין אם מדובר על הופעת דברו.

נציין גם כי המספר שלוש עשרה הוא הגימטריה של המילה "אחד" ושל המילה "אהבה". אחדותו של ה' באה לידי ביטוי דווקא על ידי שלוש עשרה מידות הרחמים, המבטאות את הנהגתו המאוחדת בעולמו מתוך רחמיו על ברואיו. אף אם הופעתו בעולם נראית כסותרת חלילה את אחדותו, שהרי היא באה בדרכים שונות, מצד האמת, דווקא בה גנוזה אחדותו[7]. כמו כן, הרחמים הם הביטוי לאהבה[8], וזוהי דרך הופעתו של ה' בעולם.

עניין נוסף הקשור למספר שלוש עשרה הוא ברית המילה עליה אמרו חז"ל[9]: "אמר ר' ישמעאל: גדולה מילה, שנכרתו עליה שלוש עשרה בריתות". הדברים מבוססים על פרשת ברית המילה שבסוף פרשת לך לך[10], בה מופיעה המילה "ברית" שלוש עשרה פעמים[11]. ברית זו, הייחודית לעם ישראל והקשורה לבחירתו, נוגעת באהבה של ה' לעמו, ודרכה תתפרסם אחדותו של ה' בעולם. ברית זו היא היסוד להנהגתו של ה' במידות הרחמים, שאף עליהן נכרתה ברית. כלומר, הברית היא יסוד הבחירה באברהם ובזרעו - זרע ישראל, ומתוך שבחר בנו ה' נתן לנו את תורתו, כדי שנזכה ונלמד בה מתוך שלוש עשרה המידות בהן היא נדרשת. אם כן, כאשר מבקשים אנו "זכור לנו היום ברית שלוש עשרה", מבקשים אנו מה' שיזכור, בנוסף על הברית של י"ג מידות הרחמים, שתי בריתות נוספות. את ברית המילה שכרת עימנו וחתם באמצעותה את אות בריתו בבשרנו; ואף את הברית שכרת עימנו בנותנו לנו את תורתו - "ואני זאת בריתי... רוחי אשר עליך, ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך... מעתה ועד עולם"[12].

בכל העדות פותחות הסליחות באמירת "אשרי" וחצי קדיש, ומסתיימות בקדיש שלם - קדיש תתקבל. בכך דומות הסליחות לכל תפילות היום, אשר בהן תמיד חוזרת המסגרת הפותחת בחצי קדיש ומסיימת בקדיש שלם. חצי קדיש מופיע בתחילת התפילה, ובעצם לפני תפילת העמידה (ובשחרית לפני ברכות קריאת שמע, שהרי יש לסמוך גאולה לתפילה), ואילו הקדיש השלם, הכולל בתוכו את בקשת "תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל" (תתקבל תפילתם ובקשתם של כל בית ישראל), בא תמיד בסופה של כל תפילה. פתיחתן של הסליחות וסיומן במבנה זה מקנה להן למעשה מעמד כעין זה של תפילה.

יש להדגיש שאין מדובר פה ב"קדיש יתום" (קדיש "יהא שלמא") או בקדיש דרבנן (קדיש "על ישראל"), אותם נוהגים להוסיף פעמים מספר בסופה של כל תפילה או בסיומו של לימוד. חצי קדיש וקדיש שלם מופיעים אך ורק בתפילות הרגילות, ובאופן קבוע וחד משמעי. סדר הסליחות הוא הפעם היחידה שבה מתפללים אנו בתבנית זו שלא בתפילה רגילה. משמעות הדבר היא שכאמור, יש לסדר הסליחות מעמד הדומה לזה של התפילות.

בסליחות של בני אשכנז, לאחר אמירת "אשרי" וחצי קדיש פותחים באמירת "לך ה' הצדקה", ולאחר מכן אומרים את לקט הפסוקים "שומע תפילה". שני נושאים בולטים במהלך פסוקים אלו: כבוד ה' ובקשת המחילה. אלו, כמובן, שני צדדים בולטים ביותר במהלך הימים הנוראים, שהם גם ימי המלכת ה' בעולם, בהם ממליכים אנו אותו עלינו ועל כל העולם, ומבקשים מחילה על חטאינו[13] כדי שנצא זכאים בדין. האם יש קשר בין שני צדדים אלו?

מטרת עבודתנו את ה' בעולם היא קידוש שמו הגדול, כלומר, המלכתו בעולם. כל מצוה שעושים אנו מגדילה את הופעתו בעולם, כלומר, מאדירה את שמו. כל חטא שלנו גורם כביכול להסתלקותו, ומחלל את שמו. מכאן שחטאינו מהווים את הפגיעה הגדולה ביותר בהמלכת ה', ולמעשה מעכבים אותה. בקשת המחילה היא בעצם בקשה למירוק העוונות, כלומר, בקשה לתיקון העולם כדי להרבות בו את כבוד ה', ולהמליכו בעולם כולו.

דרך נוספת להתבונן על כך היא על סמך הפסוק[14] "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין א-לוהיכם". החטאים גורמים לנו להתרחק מה', ובעצם מהווים מחיצה בינינו לבינו. ממילא, בשל עוונותינו אין אנו יכולים לבוא אל המלך[15]. מבקשים אנו מה', אם כן, שימחל לנו עליהם כדי שנוכל לבוא לפניו, ולחזות בכבודו.

ואולי זו משמעותה של עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים, עבודה שבמהלך כל ימי הרחמים והסליחות שואפים אנו אליה. טהרת ישראל מעוונותיהם היא הבסיס לכניסתו של הכהן הגדול לקודש הקודשים, אל מקום מושבו של המלך.

לאחר הפתיחה אומרים אנו את גוף הסליחות, שכאמור, סובב סביב אמירת י"ג מידות הרחמים, כאשר בין אמירה לאמירה מוסיפים אנו פיוטים, כל עדה והפיוטים הנהוגים אצלה. ראוי להדגיש כי לא הפיוטים הם העיקר, אלא מידות הרחמים, כשם שבתפילות הימים הנוראים גוף התפילה הוא המרכזי והפיוטים הינם בעלי חשיבות משנית, גם אם לעיתים הם הם שיוצרים את האווירה הייחודית של התפילה. מכל מקום, פיוטי הסליחות עוסקים בשני נושאים מרכזיים: בקשת מחילה על העוונות, ומצבו העגום של עם ישראל בגלות. הקשר בין שני צדדים אלו הוא שמצבו של עם ישראל בא כסיבה לבקשת הרחמים, ואלה באים לידי ביטוי על ידי מחילת עוונותיהם של ישראל. בכך גם מתבטא עיקרון חשוב שמופיע בתפילות הימים הנוראים, על פיו עיקר בקשותינו אינן פרטיות, אלא עוסקות בכלל ישראל ובמקרים רבים בעולם כולו. הדבר מתקשר לעיקר משמעותם של ימים אלו, בהם שואפים אנו ליום בו יכיר העולם כולו במלכות ה', ויידע כי "ה' א-לוהי ישראל מלך". בכדי להגיע לפסגה זו חייב עם ישראל להיגאל, ולשם כך עליו להיות נקי מעוונות. טהרתנו מעוונותינו מאפשרת לנו כפרטים וכאומה לבוא אל המלך, ומאפשרת לעולם כולו להתקרב להכרה במלכותו, ובכך להגשים את ייעודו.

נבואה שעריך, עיונים בתפילת הימים הנוראים מאת אפי ויסמן בהוצאת ישיבת אור עציון



[1] וכשחל ראש השנה ביום שני או שלישי, מקדימים קהילות אשכנז את תחילת אמירת הסליחות בשבוע, כך שלפני ראש השנה יאמרו הסליחות לפחות ארבע פעמים.
[2] שמות לד.
[3] דעות שונות חלוקות כיצד מונים כאן שלוש עשרה מידות ומהי משמעותה של כל אחת מהן, אך לא ניכנס כאן לנושא נשגב זה.
[4] ראש השנה יז, ב.
[5] "ר' ישמעאל אומר, בשלוש עשרה מידות התורה נדרשת: מקל וחומר, ומגזירה שווה..." (תחילת ספרא. נאמר בכל יום בתפילת שחרית לפני פסוקי דזמרה).
[6] אף בתורת הקבלה, כשעוסקים בספירות התחתונות המבטאות את הופעתו של ה' בעולם, מכנים אותן "מידות".
[7] דברים אלו עמוקים ונסתרים, ואין זה המקום להרחיב בהם, אך נציין שהופעתו של ה' בעולם היא ביטוי לרצונו האחד, וכל הדברים בעולם, כולם מכוונים למטרה אחת של הגדלת שמו.
[8] ואף בארמית האהבה נקראת רחימו (בדחילו ורחימו, תרגומו: ביראה ואהבה).
[9] משנה נדרים פ"ג מי"א.
[10] בראשית יז.
[11] ברית המילה קשורה אף היא ל"אהבה" ול"אחד", בהיותה חותמו של ה' שבא לידי ביטוי בקשר שבין איש לאשתו. קשר זה, שבסיסו אהבה, ובו הופכים השניים לאחד, מקורו הוא מפי עליון - "איש ואשה, זכו - שכינה ביניהם", וחותם המילה קשור לויסות הקשר, כך שיבוא מתוך קדושה וטהרה.
[12] ישעיה נט, כא. אף בברכת המזון מזכירים אנו יחד את ברית המילה ואת התורה: "נודה לך... על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלימדתנו".
[13] בראש השנה עצמו אין אנו מבקשים מחילה על החטאים (למעט, אולי, בסדר אמירת התשליך, ובחלק מתחינות "אבינו מלכנו"), ואין אנו מזכירים כלל עוונות.
[14] ישעיה נט, ב.
[15] הסבר נאה לכך שמעתי מידידי הרב אהרן בק, המבאר את לקט הפסוקים (על פי נוסח פולין) על דרך זו. הפסוקים מתארים את שבחו של ה', ולקראת סופם מתוארת כניסתנו אליו: בתחילה "בעיר א-לוהינו הר קדשו", עד שמגיעים ל"בבית א-לוהים נהלך ברגש". עד כאן כל הפסוקים עסקו בשבח ה' בלבד. כעת מצויים אנו בהתרגשות רבה; תיארנו את כבודו של ה', והנה עוד מעט קט נכנסים אנו אליו. אבל ברגע זה מתבוננים אנו לפתע בעצמנו, ונמלאים בושה, כיצד נעז להיכנס אליו מטונפים בחטאים? בשלב זה פותחים אנו בתחנונים: "הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך".

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר